ערב שנה חדשה מקובל לאחל "תכלה שנה וקללותיה, תחל שנה וברכותיה". מהחלק הראשון של המשפט היה לנו בשנה החולפת די והותר. זו היתה שנה של מחלוקת פנימית עמוקה ושל אובדן ערכים. אלפי יהודים, קורבנותיהם הישירים של מהלכים אלה, עדיין נעים ונדים ממלון לקרוואן, ורובם-ככולם אינם יודעים היכן יתגוררו ומה יעשו בשנה הבאה.
יותר מזה מטרידה התחושה הכללית של קרקע הנשמטת מתחת לרגליים. אם במהירות כזאת אפשר לעקור ולהרוס חבל ארץ פורח, אולי הכל עומד כאן על חולות נודדים. תחושה זו אינה מצטמצמת ליישובים ולחבלי ארץ. גם המערכות השלטוניות נראות בכל חדלונן, בלי דרך ובלי ערכים, כשהכל קם ונופל על מניעים אישיים. מעולם לא חשנו בבהירות כל כך את אחד הסימנים שנתנו חז"ל על תקופת עקבתא דמשיחא - "אין לנו על מי להישען אלא על אבינו שבשמיים".
טלטלה בונה
אבל דווקא תחושת המועקה הזאת היא הפתח לפריצה רוחנית גדולה. בראש השנה אנו תוקעים בשופר, שפיו צר ובהמשך הוא מתרחב והולך. קודם התקיעות אנו מקדימים את הפסוק "מן המיצר קראתי י-ה, ענני במרחב י-ה". הרעיון הטמון כאן הוא, שדווקא "מן המיצר" מגיעים אל ה"מרחב". אילו פיו של השופר היה גם כן רחב, לא היתה בוקעת ממנו התקיעה. דווקא הלחץ של ה"מיצר" מרכז את הכוחות הדרושים לפריצה אל המרחב.
פעמים רבות האדם נזקק לזעזוע כדי לחולל שינוי בחייו. כל עוד החיים זורמים על מי מנוחות, אין הוא מתפנה לבחון את דרכו ואת מעשיו. אפילו כשהוא יודע שדברים מסויימים דורשים תיקון ושינוי, אין הוא ממהר לתקנם ולשנותם. הוא דוחה למחר, או משלים עם המגרעות ומניח לזרם החיים לסחוף אותו. אבל כשמתרחש מאורע שמטלטל את כל ישותו, הוא עוצר, בוחן את עצמו ואת מעשיו, ומרגיש פתאום שהדברים חייבים להשתנות.
הרבה הרהורים ולקחים אפשר להפיק מאירועי השנה החולפת, אבל בשבת שבה אנו קוראים את פרשת "אתם ניצבים היום כולכם", ראוי להרהר באחד המרכזיים שבהם - חיוניותה של האחדות. לו כל שומרי התורה והמצוות היו מאוחדים ומלוכדים, לא היתה גזרת הגירוש והעקירה יוצאת אל הפועל. האחדות נפגעה מפני שהנחנו להפריד בינינו בשיטת "הפרד ומשול".
כאשר כל ציבור רואה רק את עצמו, את מוסדותיו ואת ערכיו, ואדיש לעולמו של ציבור שני, התוצאה היא ששניהם יוכו ויפסידו. זה בדיוק מה שקרה לנו: בתחילת כהונתה של הממשלה הנוכחית ישבו בה יהודים שומרי תורה ומצוות והשלימו עם גזרות שפגעו פגיעה קשה במוסדות התורה ובמשפחות ברוכות ילדים, ובשנה האחרונה ישבו בממשלה יהודים שומרי תורה ומצוות והשלימו עם גזרת הגירוש והעקירה ועם חורבן עשרות בתי כנסת, תלמודי תורה וישיבות.
כולנו "אנחנו"
האירועים הללו חייבים להביא אותנו לכלל ראייה רחבה יותר. אך טבעי שכל ציבור מציב לנגד עיניו ערכים ומפעלים הקרובים יותר לליבו, אבל חייבים לראות בהם חלק מן המערכת הרחבה של החיים היהודיים. עם ישראל זקוק ללומדי התורה, והוא צריך את המוסרים נפשם למען יישוב ארץ ישראל; הוא זקוק לבוני הבית הפנימי, והוא חייב את מפיצי התורה החוצה. אין כאן "אנחנו" ו"הם"; כל הגורמים הללו יוצרים את ה"אנחנו".
זו האחדות המתוארת בתחילת פרשתנו. אכן, יש "ראשיכם שבטיכם" ויש "חוטב עציך ושואב מימיך", אבל כולם עומדים יחד לפני ה' ויוצרים את השלמות של עם ישראל. צריכים להתקרב איש אל רעהו, ללמוד זה מזה, להעשיר זה את עולמו של זה. כך נזכה לברכת ה' לקראת השנה הבאה עלינו לטובה.
מה שקובע הוא מה שהרבנים, המקבלים משכורתם מקופת המדינה, קובעים
