כבר שנים רודפים אצלנו אחרי השלום והוא כל הזמן בורח. אפילו קמו אירגונים ותנועות שמגמתם המוצהרת היא להביא שלום, ומשום מה זה לא מצליח. לפעמים נדמה שהנה הנה הגענו אל השלום אבל הוא שב וחומק; האם יש סיכוי שפעם נשיג אותו, את השלום החמקמק הזה?
דומה כי הבעיה היא בהגדרת השלום המיוחל כל כך. דומה כי אנחנו חותרים אל משהו שאנחנו קוראים לו 'שלום' אבל באמת זה לא שלום. אחרת, לענ"ד לפחות, אי אפשר להסביר את העובדה שאחרי שנים של חתירה כל כך אינטנסיבית לשלום, לכאורה אנחנו קרובים לחורבן הרבה יותר משאנחנו קרובים לשלום.
התבוננות בפרשת השבוע שלנו מגלה שלא המצאנו כלום; המלה 'שלום' מוזכרת בפרשה פעם אחת, והנה ההקשר:
(דברים כ"ט) ט אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם, לִפְנֵי ה' אֱלֹקֵיכֶם: רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם, זִקְנֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם, כֹּל, אִישׁ יִשְׂרָאֵל. י טַפְּכֶם נְשֵׁיכֶם--וְגֵרְךָ, אֲשֶׁר בְּקֶרֶב מַחֲנֶיךָ: מֵחֹטֵב עֵצֶיךָ, עַד שֹׁאֵב מֵימֶיךָ. יא לְעָבְרְךָ, בִּבְרִית ה' אֱלֹקֶיךָ וּבְאָלָתוֹ; אֲשֶׁר ה' אֱלֹקֶיךָ, כֹּרֵת עִמְּךָ הַיּוֹם. יב לְמַעַן הָקִים-אֹתְךָ הַיּוֹם לוֹ לְעָם, וְהוּא יִהְיֶה-לְּךָ לֵאלֹקִים--כַּאֲשֶׁר, דִּבֶּר-לָךְ; וְכַאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ, לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב. יג וְלֹא אִתְּכֶם, לְבַדְּכֶם--אָנֹכִי, כֹּרֵת אֶת-הַבְּרִית הַזֹּאת, וְאֶת-הָאָלָה, הַזֹּאת. יד כִּי אֶת-אֲשֶׁר יֶשְׁנוֹ פֹּה, עִמָּנוּ עֹמֵד הַיּוֹם, לִפְנֵי, ה' אֱלֹקֵינוּ; וְאֵת אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹּה, עִמָּנוּ הַיּוֹם.
מדובר במעמד חידוש הברית, כפי שלמדנו בשבוע שעבר. בין ה' יתברך, בורא העולם ומנהיגו, לבין עם ישראל, נכרתה ברית שמטבעה היא מחייבת הדדיות; אנחנו נעשה מה שהוא מטיל עלינו לעשות והוא יעשה שלום עלינו ועל כל העולם. כבר במעמד זה מזהיר משה רבנו:
יז פֶּן-יֵשׁ בָּכֶם אִישׁ אוֹ-אִשָּׁה אוֹ מִשְׁפָּחָה אוֹ-שֵׁבֶט, אֲשֶׁר לְבָבוֹ פֹנֶה הַיּוֹם מֵעִם ה' אֱלֹקֵינוּ, לָלֶכֶת לַעֲבֹד, אֶת-אֱלֹהֵי הַגּוֹיִם הָהֵם: פֶּן-יֵשׁ בָּכֶם, שֹׁרֶשׁ פֹּרֶה רֹאשׁ--וְלַעֲנָה.
השורשים דומים זה לזה ולכן כשרואים שורש, קשה לדעת מה יצמח ממנו; לכאורה, סתם מחשבה זרה, מה כבר קרה? בסך-הכל רוצים שלום:
יח וְהָיָה בְּשָׁמְעוֹ אֶת-דִּבְרֵי הָאָלָה הַזֹּאת, וְהִתְבָּרֵךְ בִּלְבָבוֹ לֵאמֹר שָׁלוֹם יִהְיֶה-לִּי--כִּי בִּשְׁרִרוּת לִבִּי, אֵלֵךְ: לְמַעַן סְפוֹת הָרָוָה, אֶת-הַצְּמֵאָה.
לא מתאים לו המאמץ לעמוד בכל תנאי הברית והוא מחליט ללכת בדרך אחרת. מה זה כבר יכול להזיק? הרי אינו מקבל עליו את תנאי הברית ואינו מחוייב לה; על כן, הוא חושב, שָׁלוֹם יִהְיֶה-לִּי.
כִּי בִּשְׁרִרוּת לִבִּי, אֵלֵךְ, דווקא בדרך זו, הוא חושב, יגיע לשלום; הרי השלום שהקב"ה מבטיח במסגרת הברית מותנה בכאלה התנייות מייגעות, בשביל מה הוא צריך את זה? הוא יעשה קיצור דרך; יתדמה לגויים ויחיה אתם בשלום. למה לא?
אבל זה לא יכול להצליח כי הדרך לשלום אמת, עוברת דרך הדבקות בתורת אמת.
עבור יהודי, דבקות בתורה היא המצב הטבעי; זה לא איזה סרח עודף שאו שישנו או שאיננו. זה חלק ממהותו של היהודי. נכון שלא תמיד זה נמצא במודעות שלנו, וזו אכן בעיה; אבל כאשר יהודי מפנים את עובדת היותו מאוחד עם ה' יתברך ותורתו, או אז הוא חי בשלום עם הבורא יתברך, וממילא יש לו שלום עם כל הסובב.
המלחמה היחידה שמוטל עלינו לנהל היא המלחמה עם נטיותנו הטבעיות שהן הפוכות מהנחיות התורה; עמדנו על כך בעבר בהזדמנויות שונות ולא מיותר להזכיר זאת שוב. כאשר יהודי מתייצב למלחמה הזאת, הפנימית – הוא מנצח בה, ומאותו רגע הוא חי בשלום עם עצמו כי הוא חי בשלום עם ה' אלוקיו, ואז יש לו שלום גם עם כל הסובב.
כאמור הרעיון הזה, שָׁלוֹם יִהְיֶה-לִּי כִּי בִּשְׁרִרוּת לִבִּי אֵלֵךְ, אינו חידוש שלנו וגם לא רק אזהרה של משה רבנו. הנה מה שאומר הנביא ירמיהו:
טז כֹּה-אָמַר ה' צְבָאוֹת, אַל-תִּשְׁמְעוּ עַל-דִּבְרֵי הַנְּבִאִים הַנִּבְּאִים לָכֶם--מַהְבִּלִים הֵמָּה, אֶתְכֶם; חֲזוֹן לִבָּם יְדַבֵּרוּ, לֹא מִפִּי ה'. יז אֹמְרִים אָמוֹר, לִמְנַאֲצַי, דִּבֶּר ה', שָׁלוֹם יִהְיֶה לָכֶם; וְכֹל הֹלֵךְ בִּשְׁרִרוּת לִבּוֹ, אָמְרוּ, לֹא-תָבוֹא עֲלֵיכֶם, רָעָה. יח כִּי מִי עָמַד בְּסוֹד ה', וְיֵרֶא וְיִשְׁמַע אֶת-דְּבָרוֹ; מִי-הִקְשִׁיב דְּבָרוֹ, וַיִּשְׁמָע.
(נצבים סה) השלום מתחיל בבית
מִי עָמַד בְּסוֹד ה', וְיֵרֶא וְיִשְׁמַע אֶת-דְּבָרוֹ? לנו לכאורה אין בעיה; הכל כתוב בתורה; רק צריכים ללמוד.
בימי הנביא ירמיהו, הספרים לא היו נפוצים כל כך כמו בימינו. כיום, כל אחד יכול לפתוח את התורה וללמוד; רק צריכים לעשות את זה בראש פתוח; לא לחפש בתורה הצדקות למה שאני חושב אלא להתאים את החשיבה שלי למה שהתורה מורה לי.
ומה שהתורה מורה לי עוד לפני האזהרה מפני הזיית השלום, זה לחתור לאחדות ישראל כתנאי מוקדם לשלום אמת; שהרי כאמור, השלום מתחיל בבית. זה נכון לבית שהוא נפשו של האדם הפרטי, כמו לבית שהוא כינוי למשפחה הקרובה, וכמו גם לבית ישראל כולו.
חתירה לשלום עם אויבים בטרם עשינו שלום עם עצמנו, בבית, זה יותר מהלך פוליטי כלפי חוץ בניסיון לקצור רווחים בבית. לא מסוגלים להתמודד עם הקיטוב הפנימי אז משקיעים מאמץ בצימצום פערים עם החוץ. והרי צימצום הקיטוב הפנימי עד לביטולו המוחלט, הוא כל העניין. בכך כזכור פותחת פרשת השבוע שלנו:
(דברים כ"ט) ט אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם, לִפְנֵי ה' אֱלֹקֵיכֶם: רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם, זִקְנֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם, כֹּל, אִישׁ יִשְׂרָאֵל. י טַפְּכֶם נְשֵׁיכֶם--וְגֵרְךָ, אֲשֶׁר בְּקֶרֶב מַחֲנֶיךָ: מֵחֹטֵב עֵצֶיךָ, עַד שֹׁאֵב מֵימֶיךָ.
עשרה מעמדות וכולם נִצָּבִים לִפְנֵי ה' אֱלֹקֵיכֶם; בשוויון מוחלט. כי לפני ה' אין הבדל מהותי בין רָאשֵׁיכֶם לבין חוטב עציך ושואב מימיך.
כל העניין הוא לְעָבְרְךָ, בִּבְרִית ה' אֱלֹקֶיךָ וּבְאָלָתוֹ; על כן יכול להיות שחוטב עציך ושואב מימיך יהיו קרובים אל ה' יתברך יותר מראשיכם וכו', כי הם שומרים את הברית ביתר הקפדה מאלה הנחזים כראשים.
חברה אינה יכולה להתקיים בלי מעמדות; ניסיון לבטל את המעמדות וליצור שוויון טכני בין האנשים, סופו חורבן.
חברה דומה לגוף; גוף האדם בנוי מאברים שונים ולכל אבר התפקיד המיוחד לו; באדם הבריא, כל אבר בגופו ממלא את התפקיד המיועד לו, ומתפקודם הכולל של האברים מתקבל התפקוד הרצוי של האדם בכללותו. אם הרגל תנסה לתפקד במקום יד או להיפך, אם הכבד יחתור לקבל את תפקיד הכליות או להיפך, אם הראש ינסה לתפקד במקום לב או להיפך, סביר להניח כי אדם כזה לא ישרוד הרבה זמן.
וכך, בדיוק כך גם בכל גוף חברתי. בהחלט יתכן שחוטב העצים יתעלה ויגיע למעמד של ראש; בעם ישראל ידועים כמה רועי צאן או בעלי מלאכה אחרים שהתעלו למעמד של ראש. אבל מה שמאפיין את כל אותם יחידי סגולה הוא שהם לא ביקשו לעצמם ראשות; בדרך כלל זה גם היה להיפך, הם לא רצו ראשות. החברה היתה זקוקה נואשות לראש מתאים והם בדיוק היו שם.
כלומר "ההתקדמות" שלהם למעמד של ראש היתה בתהליך טבעי מכח סגולותיהם האישיות והתאמתם המלאה לתפקיד. ואם כבר השווינו את החברה לגוף האדם, אולי ניתן להשוות את התהליך הזה למצב בו אבר מסויים בגוף האדם נאלץ למלא תפקיד של אברים אחרים שתפקודם נפגע מסיבה כלשהי. אומרים שיש דבר כזה.
השאיפה להיות ראש, המלחמה על מקום בראש, ככל שהיא טבעית לאדם, היא הרסנית לחברה; היא גוררת מחנאות שזה כמובן היפך האחדות והיפך השלום הנכסף. וכאשר אין שלום בתוך החברה, לא יתכן שלום עם מה שסובב את אותה חברה.
הקשר בין הקב"ה לבין עם ישראל, נמשל גם לקשר שבין איש לאשתו. על כך מדבר הנביא ישעיהו (ס"א – ס"ג) בהפטרת השבוע שלנו. זוג נשוי, זהו הגרעין החברתי הבסיסי ביותר. על כן 'שלום בית' הוא אחד היעדים החיוניים ביותר להשגה בעם ישראל.
מצב בו לאדם יש "שלום" עם החוץ וסיכסוכים בבית, הוא מצב לא בריא. לאמיתו של דבר, בלתי אפשרי שיתקיים מצב כזה באמת. יכולה להיות אשליה של שלום כזה, אבל לא שלום אמיתי.
הגיע הזמן שנעשה שלום אצלנו בבית, לפני שמנסים לעשות שלום עם השכנים. בעצם, כשנעשה שלום אצלנו בבית, ממילא יהיה שלום עם השכנים. והשלום בבית מתחיל בהבנה שכולנו שווים לפני ה' ואין מקום לתחרות בינינו. מהבנה זו נוכל להגיע לאהבת ישראל ועד לאחדות ישראל, ובסוף גם נעשה שלום עם אלוקי ישראל.
ובהחלטה זו נוכל להתייצב כולנו לפני ה' ולזכות לכתיבה וחתימה טובה לשנה טובה ומתוקה.
וכך סוף סוף יהיה טוב ליהודים, וגם לכל האחרים.
על-אף שמדובר במתחם בעל ערך היסטורי ואדריכלי רב, המתחם נמצא מזה שנים במצב של הזנחה מבישה
