מדינה עם כיפה שחורה

היום אני שוטח בפני מעט קוראי הנאמנים מחשבות חריגות ותקוותי היא שלא תחשבו שאני שוטה שאיננו יודע היכן הוא חי. האמת היא שדי לאדם לצפות בטלוויזיה ולחזות באימה במאבקים האלימים שמנהלת המשטרה נגד מפגינים חרדים, כדי להגיע כמוני למסקנות שעלו בדעתי ולפיהן הסכנה הקיומית לעתידה של מדינתנו העצמאית אינה נובעת מהאיום הגרעיני המונף מעל ראשינו מצידה של אירן. הסכנה האמתית המרחפת תדיר מעל ראשו של הקיום היהודי עדיין לא חלפה. למרבה הצער הסכנה הזו היא מעשה ידי העם היהודי עצמו. כדי להבין במה המדובר ראוי להבהיר מספר עובדות היסטוריות.

כאשר הונחה התשתית החלוצית להקמתה של מדינת ישראל היו הראשונים שהחלו ליישב את מולדתם ההיסטורית ציונים חילונים. הם הסירו מעליהם את כל מאפייני דת אבותיהם והותירו, רק סימנים מעטים ממנה - נישואין וגירושין על-פי הדת, קבורה על-פי הדת, וכן - את ברית המילה. ועוד דבר חשוב אחד. לזכר המסורת החליטו לשמור על גחלת הדת שלא תכבה. לשם כך חוקקו חוק שלפיו ציבור קטן של תלמידי ישיבות יהיה משוחרר מהשירות הצבאי, כדי שיוכל להקדיש את חייו ללימוד התורה, במטרה לשמר את הדבק התרבותי-מסורתי ששמר על עם ישראל, אלפי שנים, בכל גלויותיו - דת ישראל. וזה אולי היה - למרות הכוונה הטובה - זרע הפורענות, שפירותיו המרים מרתיחים כיום את החברה הישראלית בלהט יצרים של שנאה בין דתיים לחילוניים.

הישות המדינית שקמה בישראל אחרי מלחמת השחרור הייתה מדינת ערכים ומוסר יהודית-דמוקרטית. הישראלים, באותם ימי ראשית המדינה, לא שאלו מה מדינתם יכולה לעשות בשבילם אלא מה הם יכולים לעשות בשביל מדינתם. הם אפילו היו מוכנים למות בשבילה. הישראלים החדשים ראו בשרות בצה"ל ערך עליון ורב תהילה. ההבנה הציבורית הכללית קבעה כי צה"ל לא יכול לשגות. אם צה"ל מחליט - סימן שזה נכון, טוב וצודק.

עד מלחמת יום הכיפורים. אז, במפץ הגדול ההוא, התרסקו הרבה מוסכמות. הציבור הישראלי למד, אולי בדרך הקשה ביותר, את הלקח החשוב בתולדותיו: לפקפק, לשאול שאלות, לא לקבל כמובן מאליו כל דבר שמשמיעים מנהיגיו.

זרע פורענות נוסף - תרבותי בעיקרו - נזרע כאשר הוקם בישראל לקראת סוף שנות הששים של המאה הקודמת, ערוץ הטלוויזיה הממלכתי. במשך שנים רבות הייתה הטלוויזיה למעין "קול אדוניו" ואנו הפכנו להיות עם אחד וטלוויזיה אחת. וכאשר התרגלו הישראלים לטלוויזיה הממלכתית פרצו לעולמם הטלוויזיה המסחרית וערוצי הכבלים. זה לא היה מזמן, אבל זה היה אירוע היסטורי שהשפעתו השלילית על אופיו ותרבותו של העם הייתה כמעט חסרת תקנה.

למה שלילית. מיום הקמתה, הייתה הטלוויזיה המסחרית הזו, הפועלת על בסיס של שיקולים כלכליים, חייבת למלא את משבצות השידור שלה בחומרי שידור שימשכו את מירב הצופים, כדי לזכות ברייטינג גבוה, שיענה על דרישות המפרסמים. כישרונות מקומיים לייצור החומרים המסחריים האלה אולי היו בישראל, אך לזכייני הטלוויזיה לא היה כסף ורצון להשקיע בייצור מקומי וגם לא זמן להמתין עד שהחומר יהיה מוכן. וכיוון ששם המשחק היה "לעשות כסף, ומהר" מה יותר פשוט מאשר לפנות אל שוק הטלוויזיה הגדול בעולם, השוק האמריקני, ולרכוש בו מכל הבא ליד - כמובן מתוך שיקול מנחה של מה שיותר זול יותר טוב.

התוצאה הייתה מידית: המסך המסחרי בישראל הוצף, בצד מספר קטן של יצירות מקוריות ותוכניות חוץ טובות, בשפע ג'אנק מבית מדרשו של השוק האמריקני. הזכיינים ייבאו את כל הרע בלי כל שפע הטוב והחשוב שיש בתרבות האמריקנית. ואנו, בעל כורחנו, הפכנו במשך השנים להיות "מכורים" לסדרות בלשיות, טובות ורעות, סרטי אקשן אלימים, חידוני טריוויה, שעשועונים רדודים נושאי פרסים, סרטים שהסקס הוא המסר העיקרי שלהם, מוסיקת רוק ופופ עם כל ה"תרבות" השלילית של כוכביהן, בצד תוכניות לילדים ולנוער שמכרו כל דבר, פרט לתרבות ישראלית, פרט למסורת יהודית.

הפועל היוצא מכך היה מצטבר ומכריע: רוב הדור הישראלי הצעיר התחנך, במסגרת הנוחות המנוונת של הצפייה הבלתי נלאית בטלוויזיה, להיות חיקוי של דור אמריקני, ללא הערכים החיוביים של החברה האמריקנית. דור חדש שאינו רואה בישראל מולדת ומכורה. שמוכן לחיות בכל מקום בעולם ולא בהכרח בישראל. שכברת הארץ הקטנה הזו לא הייתה עוד מולדתו. שארה"ב היא משאת נפשו וחלומותיו, מכורת נשמתו.

הדור הישראלי הצעיר שגדל ופרח בישראל בשנות הטלוויזיה המסחרית, לא התחנך על ברכי המסורת וההיסטוריה היהודית, כי הוא לא למד אותם בבית אבא. זה דור שברובו נטול כבוד לדת ולמסורת. חסר ידע הולם על תולדות עמו. דור שגיבורי תרבותו ו"אליליו" הם מנחי שעשועוני בידור; דור שנושאי הערצתו הם כוכבי-דמה בתפאורה אמריקנית, וגם דמויות בובתיות, לא אנושיות, של מסעי פרסום; דור שחלק ניכר מן המנגינות המתנגנות בדמו הן של ג'ינגלים שוטפי מוח, או זמרי פופ ורוק המחקים, תוך התבטלות, תרבויות זרות.

מי שהגן על עצמו מפני ההשפעות השליליות של הרעה החולה הקרויה "תרבות של טלוויזיה מסחרית" היו היהודים החרדים האוסרים על הצפייה בטלוויזיה באיסור חמור.

הציבור החרדי בישראל מונה כיום יותר ממיליון אזרחים. בגלל הגידול הדמוגרפי המהיר שלהם, מספרם הולך ורב מדי שנה. ואלה הגדלים על-פי כללי הדת והמסורת. שיריהם אחרים, אמונתם אחרת, כאן מולדתם ההיסטורית. כל אבן כאן, כל כברת ארץ - קדושים בעיניהם.

וכך, ממש לנוכח עינינו, התהוו בישראל שני עמים. האחד: ישראלי-חילוני בעל תפיסת עולם דמוקרטית-ליברלית, והשני: עם יהודי דתי חרד, מאמין בתורת ישראל האלוהית, משוכנע כי כאן "נחלת אבותיו" וכי רק דת ישראל תציל את העם היהודי מהיטמעות והתבוללות בין גויי העולם, נחוש בדעתו כי חוקי "ההלכה" הם החוק האמתי והיחיד של העם היהודי, חוק העומד מעל לכל חוק שחוקקה המדינה החילונית.

אך לא רק אי-הידיעה הבסיסית מהי המסורת היהודית עושים את הדור הישראלי החילוני העכשווי לשונא כל מה שמייצג את דת ישראל. תרומה מכרעת לשנאה הזו נובעת גם מהקיטוב התהומי בחברה הישראלית בעקבות העובדה שהמעטים שעליהם הוסכם כמי שיקדישו את חייהם ללימוד תורה הפכו לרבבות. התוצאה: ציבור גדול ורב של בני ישיבות אינם משרתים בצה"ל וזאת בשעה שדור גדול של צעירים חילונים מקדישים שלוש שנים ממיטב שנותיהם, לשרות בצה"ל, ולעתים אף מקריבים את חייהם על הגנת המדינה. השנאה הזו מתעצמת מאוד ואת תוצאותיה הפוליטיות אנו יכולים לחזות מדי יום.

מן ההיסטוריה הרחוקה שלנו למדנו עד לאילו תהומות של שנאה יכולה להוביל מלחמת אחים. למרבה הצער אנו מצויים כיום בעיצומה של מלחמה על השליטה ברוחו ובנפשו של העם המיוסר הזה. מלחמה בלי פשרות שבה רק אחד משני הצדדים יכול לנצח. רק העתיד או האל שבשמיים יכולים להראות לנו ידו של מי תהיה על העליונה במערכה הזו. יד החילונים, המבקשים להיות ככל העמים, או אולי יד החרדים, וישראל תהפוך למדינת הלכה, שמצוות האל תהיה החוק האחד והיחיד המנחה את סדר חייה וקיומה.

אם החילונים יפסידו במערכה ויתחילו לבקש לעצמם מכורה אחרת, לא יהיה לעם הזה צבא, לא יהיה לו כוח לשרוד מול שונאיו, לא יהיה לו קיום לאומי. מאות מיליוני המוסלמים המקיפים אותנו בשנאה בוערת, יצטרכו רק לצעוד לעבר ירושלים, כשהם זועקים את הסיסמה "אללה הוא הכביר", כדי לכבוש את עיר הנצח היהודית, ולהחזיר לשלטון בארץ ישראל את עטרת האיסלאם. ובלי מדינה עצמאית שוב תוצב בפנינו השאלה אם אנו הופכים למדינה עם כיפה שחורה שמטילה צל של תמיהה מהותית: האם נוכל לשמור על המשך יכולת קיומו של העם היהודי.