... והזוועה אינה עוצרת. היא מסתערת במהירות האור על כל העולם כולו, וסרטונים מוקרנים עם אזהרה - "תמונות מסוימות עלולות לשעשע". אבל משדרים, גם את התמונות וגם את האזהרה מפניהן. ויש צמתים מהם יוצאים כל החרדות. להצניע. לא לחטא בעידוד מטורפים שלא רק יחקו את הרציחה ההמונית אלא גם יגלו בתוכם כוחות של סטייה הדוחפים אותם להתעלות על הרוצח.

להפך, להראות הכל, כי עיתונות אינה יכולה שלא להיות נאמנה לעובדות פן לא תיאמן, פן תואשם בכיסוי היכול להיות פוליטי, חד-צדדי, קנוי. לערוך ולהוציא את המראות מעבר למה שאדם מן היישוב יכול לשאת בלי להתמוטט מבפנים. אחריות. או לא. לא אחראי לערוך, להיות בין המייפים, בין המזייפים את המציאות.

ואולי לא כך ולא כך אלא רגישות, רגישות אנושית גם מול הנורא. אבל מה זה רגישות. איפה הגבול? מי יידע מה קרה כשהרגישות ערכה מה שקרה. מה מותר מה אסור, איפה עוצרים. עד לאן חושפים? איפה שלט 'עצור' בדיווח על טבח? איפה הגבול בדיווח על רצח עם? איפה הגבול בדיווח על מראות אפוקליפסיים בהם בני אדם מאבדים צלם אנוש אל מול ובתוך אסון שזורק אותם אל שאריות של חיים שאפילו מלאך המוות לא היה רוצה לראות אותם?

לא שהעיתונות מעניינת אותי מכל כשהנורא מכל הוא בני אדם אנשים, ונשים, ילדים, וזקנים, והמון מבוהל הנס על נפשו ורומס לפניו מי שנס כמותו לאט יותר. אבל הרי זה מה שקורא בעידן בו הרציחה מחפשת את המדיה, והמדיה יודעת, והיא ערה לעובדה מקפיאת הדם כי הרוצחים עושים אותה שותף להפצת הפחדים המשתקים עולם ומלואו. מה תעשה? מה מקומה בעולם הזה בו זאב בודד יכול להשתלט על כל העיתונים וכל המיקרופונים ועל כל המצלמות שבעולם ולכוף עליהם לספר את הסיפור שלהם לתבל ומלואה מפני שהם מחויבים על-פי עצם טיבם לשרת את האמת שהוותה?

איפה האמת? הרי עצם אינוס התקשורת להיות שופר לרציחה הוא שקר נורא. הוא שימוש בעיתונות שאינה רוצה שישתמשו בה והיא נאנסת להיות בדיוק מה שאסור לה להיות על-פי שבועתה שלה.

נורא. הדילמה. הדילמה הנוראה.

חשבון נפש? היעזור חשבון נפש? לא במקום בו הטרגדיה מטיחה אמת בחברתה ושתיהן מתמוטטות. נורא.