עושרו האגדי של שלמה המלך מתואר בתנ"ך בהרחבה אך עד כה לא היה ברור מה מקורו. אומנם שלמה קיבל מס מכל הארצות שכבש דוד אביו, אך ייתכן כי עושרו הרב נבע דווקא ממקור אחר. המחקר הארכיאולוגי מציע את האפשרות הבאה - מקור עושרו של שלמה היה סחר בינלאומי במתכת הנחושת. להשוואה, ערך הנחושת בעולם הקדום היה כערך הנפט של זמננו.
עושרו של שלמה המלך
המקרא מתאר בהרחבה את עושרו הרב של שלמה, החל מבניית בית המקדש, בית המלך ובית יער הלבנון, בעזרת שפע של חומרים יקרים שהגיעו לירושלים מרחבי העולם הקדום כולל זהב וכסף. בהמשך מפורטת כלכלת ארמון המלך על עושרה הרב ומובאת רשימת הערים הרבות שבנה שלמה - ערי המבצר, ערי המחסנים לסחורות, ערי המרכבות והפרשים ועוד. המקור לכל העושר הזה יכול לבוא מהמס שקיבל שלמה מהארצות שכבש דוד אביו: וּשְׁלֹמֹה הָיָה מוֹשֵׁל בְּכָל-הַמַּמְלָכוֹת מִן-הַנָּהָר אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים וְעַד גְּבוּל מִצְרָיִם מַגִּשִׁים מִנְחָה וְעֹבְדִים אֶת-שְׁלֹמֹה כָּל-יְמֵי חַיָּיו (מלכים א ה, א). אבל, ייתכן כי עושרו הרב של שלמה נבע בראש ובראשונה מהסחר הבינלאומי בנחושת ברחבי המזרח הקדום. הנחושת הופקה באזור אדום בנגב ובערבה - בתמנע ובפונון, והחליפה את המקור העיקרי שהיה אז לסחר בינלאומי בנחושת, קפריסין.
הסחר בנחושת בעולם הקדום
במאה העשירית לפנה"ס פסקה כריית הנחושת בקפריסין בגלל היחלשות השלטון המרכזי. דבר זה נתן תנופה לכריית נחושת בתמנע על-ידי דוד (שכבש את האדומים) ובמיוחד בתקופת שלמה שניהל את הסחר הבינלאומי במתכת זו.
הפסקת כריית הנחושת בקפריסין נבעה מהכיבוש הדורי של יוון המיקנית. פלישת הדורים והריסת התרבות המיקנית ביוון, 1100-1150 לפנה"ס ידועה בארכיאולוגיה בשם "תקופת החושך". כמעט בכל האתרים שבהם היו ישובים מן התקופה המיקנית נתגלו עקבות של חורבן – התרבות העירונית חוסלה, ארמונות וביצורים נהרסו והוצתו. המבנה המדיני, החברתי והכלכלי של התרבות המיקנית נהרס ולא חזר עוד לקדמותו. גם הכתב המיקני, ששימש לרישום הסחורות, ההכנסות וההוצאות ביישובים ובארמונות המלכים המיקניים, חדל מלהתקיים. ידיעת הכתב (שכיום מכונה בשם לינאר בי) נשכחה. תקופת החושך נמשכה כ-400 שנה (מקור:
משה עמית, תולדות יוון הקלאסית, תשנ"ח, 53-57). בתקופה זו פסקה הכרייה וסחר הנחושת בקפריסין, וחודשה רק במאה ה-9 לפנה"ס.
הפקה וייצור הנחושת בתמנע ובפונון
חפירות חדשות בתמנע, בראשות הארכיאולוג ד"ר ארז בן יוסף מאוניברסיטת תל אביב, חושפות כי הפעילות המואצת של כרייה וייצור הנחושת בתמנע מתקיימת במאה העשירית לפנה"ס וזאת על-פי בדיקות פחמן 14 שנעשו על חרצני זיתים מהאתר. מחקר של פרופ' תום לוי מאוניברסיטת קליפורניה, שחפר באתר חירבת א-נחאס בפונון שבירדן, גם הוא מאשר את תיארוך הפעילות במכרות הנחושת שם למאה העשירית לפנה"ס (
מקור1).
זו תקופת הממלכה המאוחדת על-פי העדות המקראית. איזכורים על השיוך של אדום כמדינה ווסאלית של הממלכה המאוחדת מופיעים רבות במקרא. דוד כובש את אדום ומציב בה נציבים. שלמה בונה בה את העיר תמר, המזוהה כיום עם האתר הקדום עין חצבה, במקום בו ישבו האדומים. פונון (חירבת א-נחאס) מוזכרת במקרא כעיר שבה ישבו האדומים ובראשה עמד אלוף פינון (בראשית לו, מא). בחירבת א-נחאס (עיר נחש) ישבו בני משפחת כלוב, שהסתפחה לשבט יהודה, והם מופיעים ברשימת היחס של יהודה בספר דברי הימים (ד, יא-יד). אחד מבני המשפחה, תחום השוחתי, נזכר ברשימת שישק (מס' 92-93) כ-נגב השוחתי/האשחתי. אחריהם ברשימת היחס של שבט יהודה מופיעים בני קנז, שהיו חרשי נחושת, והסתפחו לשבט יהודה: וּבְנֵי קְנַז...יוֹאָב אֲבִי גֵּיא חֲרָשִׁים כִּי חֲרָשִׁים הָיוּ". קנז ישבו בנגב ביישוב שנקרא בשם נגב-קנז. במסע שישק לכנען ב-925 לפנה"ס, נחרבו כל הישובים האלה בנגב והסחר בנחושת פסק.
ארכיאולוג פרופ'
ישראל פינקלשטיין מאוניברסיטת תל אביב כותב במאמרו על המחקר הארכיאולוגי בתקופת הברזל בנגב (עמ' 39): "ד״ר נעמה יהלום מק וד״ר עדי אליהו מן הצוות שלנו בחנו את מוצא הנחושת בחפצים ובמטילים מתקופות הברונזה והברזל שהתגלו במקומות שונים בארץ והגיעו למסקנה שהנחושת של הערבה החליפה את הנחושת של קפריסין, שהבאתה ללבנט הידלדלה או נפסקה בשל קריסת המעצמות ונמלי הסחר של מזרח הים התיכון בסוף תקופת הברונזה המאוחרת, ושהנחושת של קפריסין שבה וזרמה לאזורנו למן אמצע המאה התשיעית לפסה״נ בעקבות התאוששות הסחר עם הלבנט, בחסות דמשקאית פיניקית. במילים אחרות, השגשוג בערבה אכן נבע מחולשתה של קפריסין (
מקור2:)
פינקלשטיין טוען כי בעקבות הפסקת המסחר עם המיקנים מקפריסין פרח המסחר בנחושת מהערבה אך לדעתו המסחר היה בידי תושבי המדבר ולא בידי שלמה. לעומת זאת, הארכיאולוג ד"ר בן יוסף טוען כי האפשרות שהמסחר בנחושת היה בידי דוד ושלמה, אכן קיימת: "כמובן, אין כל עדות לכך שדוד או שלמה נכחו באתר", מבהיר ד"ר בן יוסף. "גם לא מצאנו כלי חרס מירושלים באתר, וגם זה בסדר. הלוא גם אם מקבלים את הסיפור המקראי כלשונו, הישראלים הם לא אלה שמפעילים את המכרות. במקרה הזה הסיפור המקראי עולה בקנה אחד עם התרבות החומרית שנמצאה בגבעת העבדים, תרבות שמצביעה על חברה מקומית – ככל הנראה גרעין קדום של הממלכה האדומית – שהייתה כפופה לירושלים אחרי מסע הכיבושים של המלך דוד. אני מעריך שישב שם חיל משמר מטעם ירושלים שפיקח, הגן וגבה מס מהאדומים" (
מקור3).
אמנם, התיארוך החדש של הפעילות במכרות למאה 10 לפנה"ס לא משייך באופן מדעי את המכרות לממלכה המאוחדת, אך השיוך של הפעילות במכרות תמנע למאה ה-10 לפנה"ס הוא מדעי ואושר בבדיקות פחמן 14 ומכאן חשיבותו. מדובר באותה יחידת זמן, מאה 10-11 לפנה"ס שבה התקיימה הממלכה המאוחדת על-פי המקרא, וגם באזור השליטה שלה. העושר הרב בנחושת בכלי בית המקדש מרמז כי מתכת זו הייתה מצוייה בשפע בזמנו של שלמה: הכיורים, ים הנחושת ושני עמודי הנחושת, יכין ובועז, בבית המקדש מעידים על כך. חיל המרכבות הגדול של שלמה (1400 מרכבות) העיד על קיומם של מקורות לייצור מתכת שהיו בידי שלמה ושמהם נבנו המרכבות.
מחקר של פרופ' תום לוי, מאוניברסיטת קליפורניה, שחפר באתר חירבת א-נחאס בפונון שבירדן קובע גם הוא כי הפעילות העניפה באתר היא מהמאה ה-10 לפנה"ס, תקופת הממלכה המאוחדת.
סחר בנחושת ושיתוף הפעולה עם הפניקים
ההפקה והייצור של הנחושת התבצעו באזור תמנע ופונן בירדן, שם נתגלו מכרות נחושת וכורי יציקה וזיקוק. הסחר הימי בסחורה זו התבצע בעזרת הפניקים, יורדי הים המיומנים ביותר של העולם הקדום, ביחד עם צי האוניות של שלמה ומלך צור.
שלמה המשיך ביחסים הטובים שהיו לאביו דוד עם חירם מלך צור. חירם מזוהה במחקר עם חירם בן אביבעל, שמלך על צור בשנים 942-975 לפנה"ס. צור הייתה עיר פניקית חשובה שישבה על אי-קטן במרחק של כמה מאות מטרים מהחוף הלבנוני. תושביה היו יורדי ים מנוסים שידעו לנווט את דרכם בים הפתוח. בראשית מאה 10 לפנה"ס הפכה צור לממלכה החשובה ביותר בפניקיה, במקביל לעלייתה של הממלכה המאוחדת בכנען. במאות 8-10 לפנה"ס התרחבה האימפריה הפניקית והפכה למעצמה ימית ששלטה על המסחר לאורך כל חופי הים התיכון והקימה שם מושבות (מקור: אנציקלופדיה עולם התנ"ך, מלכים א, 1994, 60).
שיתוף הפעולה של שלמה עם חירם כלל את בניית בית המלך ובית המקדש בירושלים בעזרת חומרי בנייה ובנאים ששלח חירם מלך צור. בתמורה – נתן שלמה לחירם מדי שנה חטים ושמן וכן עשרים ערים בגליל באזור שנתכנה בשם 'ארץ כבול': "חִירָם מֶלֶךְ-צֹר נִשָּׂא אֶת-שְׁלֹמֹה בַּעֲצֵי אֲרָזִים וּבַעֲצֵי בְרוֹשִׁים, וּבַזָּהָב--לְכָל-חֶפְצוֹ; אָז יִתֵּן הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה לְחִירָם, עֶשְׂרִים עִיר, בְּאֶרֶץ, הַגָּלִיל (מלכים א ט, יא).
שיתוף הפעולה של שלמה עם הפניקים מצור התבטא גם בסחר הבינלאומי:
וָאֳנִי עָשָׂה הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה בְּעֶצְיוֹן-גֶּבֶר אֲשֶׁר אֶת-אֵלוֹת, עַל-שְׂפַת יַם-סוּף--בְּאֶרֶץ אֱדוֹם. כז וַיִּשְׁלַח חִירָם בָּאֳנִי, אֶת-עֲבָדָיו, אַנְשֵׁי אֳנִיּוֹת, יֹדְעֵי הַיָּם--עִם, עַבְדֵי שְׁלֹמֹה. כוח וַיָּבֹאוּ אוֹפִירָה--וַיִּקְחוּ מִשָּׁם זָהָב, אַרְבַּע-מֵאוֹת וְעֶשְׂרִים כִּכָּר; וַיָּבִאוּ, אֶל-הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה. (מלכים א ט, כו)
שיתוף הפעולה בין צי האוניות של שלמה וחירם משתקף גם בעדות המקראית הבאה: אֵין כֶּסֶף לֹא נֶחְשָׁב בִּימֵי שְׁלֹמֹה לִמְאוּמָה. כִּי אֳנִי תַרְשִׁישׁ לַמֶּלֶךְ בַּיָּם עִם אֳנִי חִירָם אַחַת לְשָׁלֹשׁ שָׁנִים תָּבוֹא אֳנִי תַרְשִׁישׁ נֹשְׂאֵת זָהָב וָכֶסֶף שֶׁנְהַבִּים וְקֹפִים וְתֻכִּיִּים. וַיִּגְדַּל הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה מִכֹּל מַלְכֵי הָאָרֶץ לְעֹשֶׁר וּלְחָכְמָה (מלכים א י, כא-כג).
מסתבר, כי הצי הימי של שלמה ושל הפניקים סחר בנחושת ברחבי העולם הקדום. הם סיפקו נחושת לייצוא וחזרו עם סחורה חדשה שגם אתה סחרו ברחבי המזרח הקדום.
הנחושת של אז מקבילה לנפט של היום
נחושת היא מתכת אל-ברזלית הנמצאת בשימוש האדם כ-6000 שנה. זו מתכת חזקה, נוחה לשימוש ולעיבוד, צבעה אדמדם זוהר. מרבצי נחושת גדולים היו קיימים בקפריסין ומשם קיבלה המתכת את שמה Cuprum. מכרות הנחושת העתיקים ביותר שנשתמרו נמצאים כיום בתמנע.
על-פי הארכיאולוג שחפר בתמנע, אי-אפשר להפריז בחשיבותה של הנחושת למזרח הקדום במאה ה-10 לפנה"ס. עם הנחושת ייצרו כלים שונים כמו כלי מלחמה וכלים לחקלאות. "זה דומה לנפט של היום" אמר ד"ר בן יוסף והוסיף "יש בידינו די והותר עדויות ארכיאולוגיות כדי לקבוע שהאנשים שחיו ופעלו באזור המכרות לא היו רק עבדים פשוטים, כפי שהניחו בעבר, אלא גם אליטה שכללה חרשי מתכת מומחים, אנשי שלטון וצבא שפיקדו על העבודה המורכבת והתובענית הזאת. בעבר חשבו שבתקופה ההיא התקיימה באזור חברה פשוטה של נוודים. היום אנחנו רואים יותר ויותר עדויות לחברה היררכית ומרובדת, שעולה בקנה אחד עם הטקסטים המקראיים והחוץ-מקראיים" (
מקור4).
ד"ר בן יוסף השווה את הנחושת לנפט של היום, כלומר מדובר בעושר אגדי שהיה בידיו של שלמה. הוא סחר בנחושת ברחבי המזרח הקדום וזה נעשה בעזרתם של יורדי הים הפניקים. זה מתאים גם לעדות המקראית על עושרו הרב של שלמה, על קשריו עם חירם מלך צור ועל כך שמכל העולם באו לארמונו לראות את עושרו.
העדות המקראית
1. דוד כובש את אדום, אשר בשטחה היו מכרות הנחושת. להלן העדות המקראית:
אַבְשַׁי בֶּן-צְרוּיָה, הִכָּה אֶת-אֱדוֹם בְּגֵיא הַמֶּלַח, שְׁמוֹנָה עָשָׂר, אָלֶף (דברי הימים א יח, יב);
מזמור לדוד בספר תהלים מספר גם הוא על כיבוש אדום:
בְּהַצּוֹתוֹ, אֶת אֲרַם נַהֲרַיִם-- וְאֶת-אֲרַם צוֹבָה: וַיָּשָׁב יוֹאָב, וַיַּךְ אֶת-אֱדוֹם בְּגֵיא-מֶלַח-- שְׁנֵים עָשָׂר אָלֶף (מזמור ס א-ב). אחרי כיבוש אדום ממנה בה דוד נציבים מטעמו: וַיָּשֶׂם בֶּאֱדוֹם נְצִיבִים, וַיִּהְיוּ כָל-אֱדוֹם עֲבָדִים לְדָוִיד (דברי הימים א יח, יג); וַיָּשֶׂם בֶּאֱדוֹם נְצִבִים, בְּכָל-אֱדוֹם שָׂם נְצִבִים, וַיְהִי כָל-אֱדוֹם, עֲבָדִים לְדָוִד; וַיּוֹשַׁע יְהוָה אֶת-דָּוִד, בְּכֹל אֲשֶׁר הָלָךְ (שמואל ב ח, יד).
על-פי חוקר המקרא משה גרסיאל, אדום הייתה אחת לפני אחרונה בסדר הכיבושים של דוד והמלחמה בה נערכה אחרי שובו של דוד מהקרב נגד הארמים בחלאם. כנראה שעיקר הצבא, בפיקודו של יואב או אבישי או שניהם גם יחד, נשלח לכיבוש אדום, בשעה שדוד וחלק מהצבא חזרו לירושלים (מתוך: מלכות דוד, מחקרים בהיסטוריה ועיונים בהיסטוריוגרפיה, 1975, 84-85).
שלמה הצליח לדכא את המרד של הדד האדומי, בנו של מלך אדום, שברח מצריימה בתקופת דוד: וַיָּקֶם יְהוָה שָׂטָן לִשְׁלֹמֹה, אֵת הֲדַד הָאֲדֹמִי: מִזֶּרַע הַמֶּלֶךְ הוּא, בֶּאֱדוֹם... וַיִּבְרַח אֲדַד הוּא וַאֲנָשִׁים אֲדֹמִיִּים מֵעַבְדֵי אָבִיו, אִתּוֹ--לָבוֹא מִצְרָיִם; וַהֲדַד, נַעַר קָטָן. וַיָּקֻמוּ, מִמִּדְיָן, וַיָּבֹאוּ, פָּארָן; וַיִּקְחוּ אֲנָשִׁים עִמָּם מִפָּארָן, וַיָּבֹאוּ מִצְרַיִם אֶל-פַּרְעֹה מֶלֶךְ-מִצְרַיִם (מלכים א יא, יד-כ).
אדום נשארת מדינת חסות של יהודה תחת שלטונם של ששה מלכים (דוד, שלמה, רחבעם, אביה, אסא, יהושפט). בתקופת מלכותו של יהורם בן יהושפט מורדת אדום ביהודה ומשתחררת מעולה.
2. שלמה ומלך מצרים - העדות המקראית על מסעו של מלך מצרים לארץ פלשת, בראשית ימי מלכותו של שלמה, יכול להוות עדות לעושרו וכוחו הרב של שלמה. המלך המצרי מזוהה במחקר עם סיאמון, שושלת 21, 969-978 לפנה"ס. הוא כבש את גזר הפלישתית, עיר חשובה ששלטה על צומת דרכי מסחר. כיבוש גזר מתוארך במחקר הארכיאולוגי לאמצע המאה ה-10 לפנה"ס על-פי שכבת החורבן (שכבה 7) שנתגלתה בחפירות. סיאמון נתן את גזר במתנה לשלמה, כחלק מהסכם כריתת הברית ביניהם שכלל גם את נישואי שלמה עם בתו של סיאמון (מלכים א ג, א).
פַּרְעֹה מֶלֶךְ-מִצְרַיִם עָלָה, וַיִּלְכֹּד אֶת-גֶּזֶר וַיִּשְׂרְפָהּ בָּאֵשׁ, וְאֶת-הַכְּנַעֲנִי הַיֹּשֵׁב בָּעִיר, הָרָג; וַיִּתְּנָהּ, שִׁלֻּחִים, לְבִתּוֹ, אֵשֶׁת שְׁלֹמֹה. יז וַיִּבֶן שְׁלֹמֹה אֶת-גָּזֶר (מלכים א ט, טז-יז1).
מדובר בצעד אסטרטגי של מלך מצרים שרצה לשתף פעולה עם המלך החזק בכנען, בארץ שישבה בין שני מרכזי התרבות הגדולים של העולם הקדום – מסופוטמיה ומצרים – ושלטה על דרכי המסחר שקישרו ביניהם: דרך הים דרך ההר ודרך הבשמים בנגב. זה היה אינטרס כלכלי-פוליטי-מדיני של מצרים לשתף פעולה עם מלך שיכל להגן על דרכי המסחר האלה ואשר גם היה בידיו עושר גדול ואמצעי ייצור של סחורה שהייתה יקרה מאוד בימים ההם - נחושת.
מלך מצרי נוסף המופיע בסיפורי שלמה הוא שישק. ירבעם בן נבט מורד בשלמה. המרד לא הצליח וירבעם בורח לשישק מלך מצרים שם נשאר עד מות שלמה: וַיְבַקֵּשׁ שְׁלֹמֹה לְהָמִית אֶת-יָרָבְעָם וַיָּקָם יָרָבְעָם וַיִּבְרַח מִצְרַיִם אֶל-שִׁישַׁק מֶלֶךְ-מִצְרַיִם וַיְהִי בְמִצְרַיִם עַד-מוֹת שְׁלֹמֹה (מלכים א יא, מ).
העדות הזאת מתאשרת ומתחזקת מהמימצאים הארכיאולוגיים במצרים המספרים לנו על מלך בשם שישק שמלך בתקופה זו במצרים. שישק יופיע מאוחר יותר בטקסט המקראי במסע המלחמה שלו נגד ישראל ויהודה. מדובר בשנת 925 שנה לערך, בשנה החמישית למלכות רחבעם בן שלמה. העדות הזאת מתאשרת גם ממימצאים ארכיאולוגיים ממצרים.
3. שלמה בונה את העיר תמר, במדבר - שלמה בונה עיר מבצר באזור בו ישבו האדומים. ייתכן שהעיר נבנתה עבור חיל המצב של שלמה שישב שם ביחד עם הפקידות הבכירה מטעם המלך שעסקה בניהול פרויקט הנחושת.
תמר מזוהה כיום עם האתר הקדום עין חצוב (חצבה), באזור שבו ישבו האדומים, והיה בשליטה ישראלית. וַיִּבֶן שְׁלֹמֹה אֶת... וְאֶת-בַּעֲלָת וְאֶת-תמר (תַּדְמֹר) בַּמִּדְבָּר, בָּאָרֶץ (מלכים א ט, יז-יח). תמר מופיעה בגבולה הדרומי של ישראל, על-פי עדותו של יחזקאל: וּפְאַת, נֶגֶב תֵּימָנָה, מִתָּמָר עַד-מֵי מְרִיבוֹת קָדֵשׁ, נַחֲלָה אֶל-הַיָּם הַגָּדוֹל; וְאֵת פְּאַת-תֵּימָנָה, נֶגְבָּה (מז, יט).
4. מקום עיבוד הנחושת של שלמה - במהלך תיאור כלי הנחושת בבית המקדש, מספר לנו המקרא על המקום בו יצקו את הנחושת של שלמה: וְאֵת כָּל-הַכֵּלִים האהל (הָאֵלֶּה) אֲשֶׁר עָשָׂה חִירָם לַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה בֵּית יְהוָה נְחֹשֶׁת מְמֹרָט. בְּכִכַּר הַיַּרְדֵּן יְצָקָם הַמֶּלֶךְ בְּמַעֲבֵה הָאֲדָמָה בֵּין סֻכּוֹת וּבֵין צָרְתָן. מז וַיַּנַּח שְׁלֹמֹה אֶת-כָּל-הַכֵּלִים מֵרֹב מְאֹד מְאֹד לֹא נֶחְקַר מִשְׁקַל הַנְּחֹשֶׁת (מלכים א ז, מה-מז). בעמק סוכות אכן נתגלו כבשנים להתכת מתכות (מקור: אנציקלופדיה עולם התנ"ך, מלכים א, 1994, 82.
הסחר בנחושת חוזר לקפריסין
הסחר בנחושת חוזר להיות דומיננטי בקפריסין במהלך המאה ה-9 לפנה"ס, אחרי התחזקות השלטון המרכזי שם. על-פי הארכיאולוג ארז בן יוסף ייתכן שהפסקת ייצור הנחושת בתמנע, במאה התשיעית לפנה"ס, נבעה מעלייתה המחודשת של קפריסין כמקור מרכזי למסחר במתכת זו.
מדוע נפסקה הפקת הנחושת בתמנע? לא ברור. ייתכן שהפסקת הייצור נובעת ממסע המלחמה של שישק לארץ ישראל ב-925 לפנה"ס. 5 שנים לאחר מותו של שלמה עולה שישק מלך מצרים למסע מלחמה בכנען, בין השאר נגד ממלכת ישראל ויהודה. שישק מחריב את שרשרת הישובים בנגב, שם התקיים פרויקט ייצור הנחושת. ההתיישבות היהודאית הנרחבת בנגב, המכונה בארכיאולוגיה בשם "המצודות בנגב", מתרסקת ונחרבת והייצור והסחר בנחושת נפסקים. הסחר בנחושת חוזר לקפריסין. נראה שהפניקים, שמקור הסחורה שלהם בנגב נחרב, הם האחראים לפריחה מחודשת של הסחר בנחושת בקפריסין, החל מהמאה ה-9 לפנה"ס.
מיהו עני? 
נתניהו היה חייב להתפטר דקה אחת לפני הרצי הלוי ורונן בר 
