ב-1948 כתב ג'ורג' אורוול את ספרו "1984", כשבאירוניה שח היפוך-מספרים נוצרת ממילא מציאות הפוכה ושונה מהיסוד. הדברים אמורים בחיזיון-תעתועים של עולם עתידני טוטליטרי, שבו האזרחים מצויים תדיר תחת עינו הפקוחה של "
האח הגדול".
מאז זרמו בים מים רבים, ובאיחור של 33 שנים הפך חזיון האימים הזה למציאות יומיומית, העולה על כל דמיון, שבה נשמע החזון האורוולי כמשהו נאיבי. הכל בעטייה של ההתפתחות הטכנולוגית, יכולת הפיקוח של השלטון, וגופים פרטיים, שהם בעלי אינטרס מובהק משלהם.
יותר מתמיד מצוי עכשיו האזרח המצוי תחת ביקורתו של "האח הגדול" שלמעלה, מבלי כל יכולת להימלט ממנה. הגדיל מכולם לעשות המאגר הביומטרי, העוקב אחר האזרח הקטן על כל צעד ושעל שלו. טלפון סלולרי, אינטרנט, מצלמת-אבטחה, ומידע האמור להישמר כאינטימי, דולף אל כל מאן-דבעי מעוניין, כשהפרטיות הופכת לאנכרוניזם לשמו.
הכל חשוף
המעקב אחרינו הוא בכל רגע נתון, כאשר תוכנות חכמות מיטיבות להצליב את המידע עלינו\ השאוב הן מהמאגרים, הן מ"החלונות הגבוהים", והן מחברות פרטיות. את המידע השאוב מצמידות התוכנות לשם, למספר הטלפון, או לתעודת הזהות שלנו.
די למי שעורך את המעקב בטביעת-אצבע או בקלסתרון-פנים של מי שעובר, למשל, ביקורת-גבולות בשדה התעופה, כדי להסגיר בתוך כך את כל צעדיו מהרגע שהגיע לשדה ועד לחזרתו אליו. כל פרט אודותיו חשוף וגלוי למי שעוקב אחריו. " האח הגדול" יודע הכל: היכן אנחנו מסתובבים, עם מי אנחנו מדברים, מהם הפריטים שקנינו, והנורא מכל - הוא מודע להיסטוריה הרפואית האינטימית שלנו.
במציאות של היום נשמע, לכן, 1984 של אורוול כלא יותר מחזון תמים. ומי שבכל זאת סבור לתומו שעדיין ניתן להלחם ב"אח הגדול" - איננו אלא דון קישוט הנלחם בטחנות הרוח. המאבק הזה אבוד מלכתחילה.
