אבטחת שווא

לפני שישים שנה, ב-29 באוקטובר 1957 בשעה 18:15, התקיים דיון במליאת הכנסת (ששכנה בבית פורמין בירושלים). ח"כ יצחק רפאל (הפועל המזרחי) דיבר על נושאים מדיניים (שנה למלחמת סיני) כשלפתע הושלך רימון מהיציע לתוך האולם. מיד לאחר מכן נשמעה ההתפוצצות. ראש הממשלה, דוד בן-גוריון, נפצע קל, דם ניגר מידו ומרגלו, שר הדתות משה שפירא נפצע באורח קשה ושרת החוץ, גולדה מאיר, נפגעה ברגלה. את הרימון השליך צעיר יהודי בשם משה דואק, שלימים אף התמודד על מקום בכנסת ישראל.

הגם שלא היה זה הניסיון הראשון לפגוע בסמל שלטון בישראל (ב-12 בספטמבר 1949, במהלך דיון באולם הכנסת הראשונה ששכנה בקולנוע "קסם" בתל אביב, שלף צעיר שישב ביציע הקהל, בשם אברהם צפתי מקלע "סטן" וכיוונו לעבר היושבים במליאת הכנסת ובהם, דוד בן-גוריון), הוא נחשב לאבן דרך חשובה בגיבוש הגישה לאבטחה בישראל.

לא לחינם איני משתמש במונח "תפיסת האבטחה", כי כשם שאין תפיסת ביטחון רשמית לישראל כך אין גם תפיסת אבטחה. בעקבות הפיגוע בכנסת ב-1957 הוחלט להקים את היחידה לאבטחת אישים בשרות הביטחון הכללי.

כך במרוצת השנים בעקבות מאורעות ופיגועים החלו להתפתח מערכות אבטחה שונות והנה כמה מהן:

• אבטחת התעופה הישראלית - החלה בעקבות חטיפת מטוס נוסעים של חברת אל-על ביולי 1968 בטיסה 426 מרומא לנמל התעופה לוד והונחת באלג'יריה, על סיפון המטוס היו 38 נוסעים ועשרה אנשי צוות. היה זה מקרה החטיפה הראשון של מטוס על-רקע הסכסוך הישראלי-פלשתיני.

• אבטחת הנציגויות הישראליות בחו"ל - קיבלה תאוצה בעקבות פיגוע בדצמבר 1972 בבניין שגרירות ישראל בבנגקוק, אשר במהלכו חמושים החזיקו את חברי צוות שגרירות ישראל כבני ערובה.

אבטחה בנתב"ג החלה לאחר טבח במאי 1972 בנתב"ג ע"י קבוצת טרוריסטים, חברי הצבא האדום היפני. אירועים אלה ובעיקר טבח הספורטאים הישראלים באולימפיאדת מינכן בספטמבר ה1972 הביאו להחלטת ממשלה מספר 231, שקבעה את העקרונות לתאום ולתחום, בין משרדי הממשלה והמוסדות הממלכתיים לבין השב"כ, בנושאי האבטחה בחו"ל הפיגוע במעלות ב-15 במאי 1974, היה זרז להחלטת ממשלה נוספת, מספר 411, אשר הניחה תשתית לאבטחה האזרחית, הציבה את הבסיס לחלוקת אחריות בין גופי הביטחון השונים וטבעה את מערכת היחסים בין גוף מנחה לגוף מונחה בתחומי האבטחה. בהחלטה נקבע כי הגוף המנחה יהיה אחראי לקביעת דוקטרינות האבטחה, קביעת הנהלים, השיטות והאמצעים לביצוע האבטחה, להכשרת קציני הביטחון ועובדי הביטחון האחרים, לפיקוח על ביצוע האבטחה והזרמת מידע מודיעיני. באחריות הגוף המונחה יהיה ליזום קשר עם הגורם המנחה ולהציג לו את החשיבות המיוחסת לכל פעילות שעושה, להשיג האמצעים (כוח אדם ותקציב), לבצע באופן יעיל את ההנחיות שמקבל ולקיים מערכת פיקוח ודיווח על המתרחש בפועל. הביצוע ייעשה באמצעות מינוי קצין ביטחון.

בעוד בשב"כ הוקמו יחידות, הוקם אגף אבטחה וההתייחסות לתחומי האבטחה שבאחריותו נעשתה באופן סדור ומקצועי, נראה כי במשטרה נדחק נושא האבטחה לשוליים עד סוף העשור הראשון של שנות ה-2000, עת הוקמה חטיבת האבטחה.
אין ספק כי בראיה היסטורית הדבר תמוה. מדינה הנמצאת במלחמה מתמדת מול הטרור, הסופגת פגיעות כה רבות בנפש וברכוש, אינה מתמודדת עם האיום מתוך ראיה רחבה וכוללת.

שתי דוגמאות בולטות ממחישות את המשמעות של התנהלות ללא תפיסה:

• אבטחת האוטובוסים - יחידת אבטחה הוקמה, יחידת האבטחה פורקה, יחידת האבטחה הוקמה שוב בבהילות.

• מדיניות חלוקת נשק לאזרחים (כחלק מתפיסה כוללת של מיקומו של האזרח החמוש במרחב ההגנה הציבורי) - ברגיעה אוספים כלי נשק מהציבור, בעתות משבר - מעודדים התחמשות וחוזר חלילה.

קיסינג'ר, בספרו "הצורך בדוקטרינה", כותב: "בהיעדרה של דוקטרינה מובנת לכל, נפעל באורח מקרי; הצעות סותרות יתחרו זו בזו בלי שום בסיס ממשי להחלטה שתתקבל על-פי הן. כל בעיה שתתעורר תיראה חדשה... הדרך שננקוט אנו תלבש אופי תגובתי יותר ויותר".

נראה כי הוא מיטיב לתאר את המצב הנוהג אצלנו.

במדינת ישראל קב"ט-קצין ביטחון או מנהל ביטחון אינו מקצוע מוכר. מכאן ההשלכות על מעמד התפקיד, ההכשרות הנדרשות, שימור הכשירות, הקידום ועוד.
המשטרה מנחה רק חלק מהמוסדות (והקב"טים שלהם) בישראל. רבים אינם כפופים לכל הנחייה. בכללם ארגוני תשתיות חשובים, מפעלי מזון ותרופות ועוד.
המשטרה אינה הרגולטור היחיד בתחום האבטחה. שב"כ, מלמ"ב וצה"ל סוברנים בתחומם.

המשטרה מנחה בתחומי הפח"ע והסדר הציבורי, אך הקב"טים מתעסקים בשלל תפקידים כגון אבטחת מידע, התמודדות עם מצבי חרום, רציפות תפקודית, מניעת אובדן, מהימנות עובדים ועוד. חלק מנושאים מונחים ע"י גופים אחרים וחלק אינם מונחים. לא אחת הקב"ט הוא המתאם בין מנחיו.

לעולם האבטחה זיקה ברורה לביטחון הלאומי של מדינת ישראל. לא מעט פיגועים הוליכו לתגובות רחבות היקף והיו להם משמעויות לאומיות, דבר המצדיק חשיבה יסודית באשר למענים האבטחתיים במתקנים השונים, מבעוד מועד.

הניסיון עד כה מלמד, לעניות דעתי, כי האבטחה במדינת ישראל צריכה לקבל מעמד אחר מזה שהיא מקבלת כיום. השארת האחריות בידי משטרת ישראל, שלא השכילה להקים מערך הנחייה ראוי לשמו בתחום האבטחה, תוך אי-התייחסות מספקת למכלול האתגרים העומדים בפני האבטחה בשנים הקרובות, הכוללים איומים חדשים, שימוש גובר בטכנולוגיה ועוד, תהיה משגה ולכן יש צורך מהותי בהקמת רשות ממלכתית לאבטחה בישראל.