"היה או לא היה, הפשר לא נודע לי". כתב המשורר אלכסנדר פן באחד משירי האהבה המקוריים והנוגעים ללב שכתב לאהובתו חנה רובינא. את אותה שאלה ניתן לשאול כיום בעקבות פרסום הפוסט שפרסמה העיתונאית חדת הלשון
סילבי קשת, שבו סיפרה כי לפני 54 שנים טומי לפיד המנוח, אביו של היו"ר
יאיר לפיד, ניסה לאנוס אותה באלימות שאילו התרחשה כיום ודאי היה עומד לדין. וישאל השואל: מדוע שלפה סילבי מנבכי זיכרונה, כעבור יותר מחצי מאה, את האירוע המצמרר ההוא ושיגרה את החץ המורעל ישירות ללב המטרה. האם יכול להיות שהכול נובע מחשבון לא סגור שיש לה עם המשפחה?
וכך כתבה הקשתית הבלתי שוכחת: "התעצבנתי כאשר נוגה ניר נאמן כינתה בשידורי "רשת" את יהיר לפיד – בתואר "הנסיך", והחלה לספר לנו מי היה "המלך" שהביא אל העולם את "הנסיך" הזה.
"ב-1963 באתי ללונדון בפעם הראשונה ושכרתי חדר בדירה גדולה של חברתי בקנסינגטון. בילינו נהדר. ערב אחד הפצירה בי להצטרף אליה לביתו של השגריר אהרון רמז שערך מסיבה לכבוד כתב רויטרס שחזר משליחות ממושכת באפריקה. נתקלתי שם בטומי לפיד, קולגה, שהיה אז כתב מעריב בלונדון. שמחנו לראות זה את זו. כעבור זמן מה התחלתי להשתעמם ואמרתי לחברתי שאני הולכת הביתה. טומי שאל אם נוכל לחלוק מונית. "בהחלט" השבתי. אמרתי לו שאני גרה בקנסינגטון. "אני לא רחוק משם אמר". הגענו עד לדירה שגרתי בה וטומי אמר: "נזכרתי שאני מוכרח לטלפן לאנשהו. אני יכול לעלות אתך?". "כמובן" השבתי.
"עלינו. הסרתי את מעילי והוא קשקש משהו לתוך האפרכסת. פתאום נפנה אלי, הפיל אותי על השטיח. נחבטתי בראשי. הוא קרע את שמלתי הצרה. כשניסה לפתוח את רוכסנו, נתתי לו ברכיה איפה שכואב, וכשהתכווץ הוספתי גם דקירה עם העקבים הגבוהים. אינני יודעת מניין היו לי הכוחות. הייתי קטנה וצנומה, אבל הכעס נותן המון כוח. בעודנו מכווץ, קמתי, רצתי למטבח וגם שפכתי עליו קומקום מלא מים. לקחתי את מעילו וזרקתיו מהחלון. הוא הסתלק בבושת פנים.
"למחרת כתבתי לו למערכת כי קרע לי שמלה חדשה שעלתה לי כך וכך ואמנם אין לי קבלה. אך אם לא ישים לי בתיבת הדואר את הסכום, אני מספרת לאשתו החדשה. הוא החזיר לי את הכסף". "זהו המלך שבנו הוא נסיך".
מאז אותו אירוע גרוע חלפו שנים אין ספור ודור חדש קם בארץ, דור שלא ידע את סילבי "המחסלת" שחכמים ויפי תואר נהו אחריה אך היא אימצה אל לבה הרוטט דווקא את המתהדרים בשררה. אז מי אם כך הייתה סילבי שלימים סומנה כמלכת הביצה של הדורות שחלפו.
קשת נולדה ב-1930 בליל שבצרפת בשם סילבי שניידר. היא עלתה עם הוריה ב-1935 בערך וגדלה בחיפה, בבית חילוני. במלחמת העצמאות שירתה בגדוד 22 של חטיבת כרמלי. ב-1949 נישאה לצבי קשת ואימצה את שם משפחתו. בשנות ה-50 עבר הזוג להתגורר בתל אביב. סילבי עבדה ב"עולם הקולנוע" ואחר כך הועסקה כמגיהה בשבועון "
העולם הזה" של
אורי אבנרי. במהלך הקריירה שלה ב"העולם הזה" החלה לכתוב ביקורת קולנוע והמשיכה בטור הרכילות הפוליטית שהתבלט בפרסומים נשכניים וביקורתיים. ב-1955 עברה סילבי ל
ידיעות אחרונות וב-1961 התגרשה מבעלה. ב-1964 עברה סילבי לכתוב במוסף השבועי של הארץ, שעורכו הראשון היה נתן דונביץ. כעבור זמן קצר הפכה לבעלת טור בשם "חץ מסילבי קשת".
סילבי הייתה אישה אינטליגנטית, משכילה ויפת תואר, את שרידי יופייה ניתן לראות בתמונותיה בנות ימינו.
גרשום שוקן עורך הארץ שהיה סמכותי ביחסים עם גברים וביישן להתמיה ביחסו לנשים, שם עין על סילבי ורצה לטפח אותה. עובדה: הוא הורה לדונביץ למצוא את התמונה היפה ביותר של סילבי ולהדפיס אותה במלוא גודלו של שער המוסף. רק לימים הסתבר כי לסילבי ולגרשום (גוסטב) הייתה "מערכת יחסים" ואולי הסיבה לחשיפה הזו הייתה "למען יראו". ב-1970, עזבה סילבי את הארץ וחזרה לידיעות אחרונות שממנו פרשה ב-2005.
סילבי כבר בת 87 ושוב אינה אישה צעירה המלהיטה גברים, אבל על-פי הפוסט ששיגרה ברור שהכישרון היצירתי שלה לא פג והיא יודעת, כמו לוליין מיומן, לשחק במלה הכתובה. חבל מאוד שאינה ממשיכה ליצור.
סוף דבר קצת אקטואליה. טוריה העוקצניים של סילבי במשך השנים הובילו לא פעם לאיומים על חייה. באוקטובר 1974 התפוצצה לבנת חבלה במשקל רבע ק"ג בפתח דירתה בתל אביב. בתחקיר "עובדה" מ-14 באפריל 2016, נחשף כי העבריין טוביה אושרי הוא זה שהניח את מטען החבלה, לאחר שהאלוף רחבעם (גנדי) זאבי ביקש ממנו "לטפל" בסילבי כנקמה על פרסום כתבה בה כינתה אותו "החנראל המקסיקני קסטאנייטאס".
