אִשָּה אֲשֶׁר נִלְקַחַת בְכֹח אֵינָה חוֹטָא
וּכְשֶׁהַסָּפֶק עַל צִדְקָתָהּ לְרָעָתָהּ נָטָה
חוֹבָה לְהַגֵן עֲלֶיהָ מִמְבַקְשֵי רָעָתָהּ
וּלְהוֹקִיעַ כֹּל הוֹלֶךְ רָכִיל מוֹצִיא דִּבָתָהּ
כָּל עוֹד לֹא דָבַק רְבָב בְּטָהֳרָתָהּ
מַה שֶּקָרָה אָז לְשָׂרָה קָרָה גָּם לְרבְקָה
בִטְחוֹנָה בְכֹחַ עֲמִידָתָהּ הָיָה נִשְקָה
כְּשֶׁעוֹשֶׂי הָעוְלָה הָיוּ שָׁלִיט גָּם מֶלֶךְ
פַרְעֹה הַמִּצְרִי וְגָם הַפְּלִשְתִּי אֲבִימֶלֶךְ
אֶלֶה נִקְלִים הֶמָּה חַסְרֵי-עֶרֶךְ
לֹא בִכְדִּי הַמַעֲשֶׂה מְתוֹעַד וְגָם נִרְשַם
אַךְ אָז לֹא הוּטַל עַל הַקָּרְבָן כֹּל אָשָׁם
וְהַנָּשִים עַמְדּוּ בָּטָהֳרָתָן לְבַדָּן אֵיתָן
כִּי אֱלֹהִים שָׁמַע צַעֲקָתָן וּבָא לְעזְרָתָן
וְאִמּהוֹת לְיִשְׂרָאֵל שַׂם אוֹתָן

ספר בראשית הוא רקע התהוות של עם ישראל

כפי שמקובל לומר כי ראשית התהוות בני ישראל לעם מתחיל מספר שמות וכי ספר בראשית הוא מוקדש להתהוות האנושות כלה. כאן נראה כי על-פי הכתוב שגם ספר בראשית מכיל ראשית התהוות עם ישראל הוא העם העברי וזה עולה מן הדברים האלה המובאים כאן בהמשך.
בפרשת בראשית לקראת סופה הופיע שמו של נח בן למך שלית מאן דפליג שהוא איננו מאבות עם ישראל אלא ששם נאמר, ונח מצא חן בעיני ה' (בראשית ו/ח). לא בכדי נזכר נח כדמות שדעת אלוהים נוחה הימנו, נוכח השחיתות והחמס שמלאו את הארץ שבראה למען אדם וחוה ולאנושות. אלא מנח עוברים לבניו: שֵׁם חָם וְיֶפֶת, ונתרכז לענייננו ב"שֵׁם", שהוא אבי כל בני עֶבֶר, וזה מרמז על אברהם שבא לכנען מעֶבֶר הנהר הוא אברהם העברי, ולקראת סוף הפרשה נזכר "תרח" שם נאמר: וַיּוֹלֶד את אברם...(נח יא/כו) הוא אברהם (אבינו הראשון) ונזכרת גם אשתו שרי היא שרה (אמנו הראשונה) זה מופיע בפרשת "לך לך" שם נאמר: ויקח אברם את שרי אשתו...(לך לך יב/ה) ובפרשה זו מופיע גם שם יצחק (אבינו השני) שנאמר: אבל שרה אשתך יֹלֶדֶת לך בן וקראת את שמו יצחק (לך לך יז/יט). בסוף הפרשה מופיע שֵׁם רבקה (אמנו השנייה) אשת יצחק שנאמר: ובתואל ילד את רבקה (וירא כב/כג) וכבר בשלב זה נזכרת ארץ כנען כארץ המובטחת לאברהם ולזרעו אחריו הוא עם ישראל, זאת למרות שאברהם מכונה "אב המון גויים" הכונה ל "זרעו" לבני ישראל (בני יעקב וצאצאיהם) שעליהם אמר הכתוב: כִּי-גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם, וַעֲבָדוּם, וְעִנּוּ אֹתָם-אַרְבַּע מֵאוֹת, שָׁנָה .... (לך לך טו/יג) ומי אלה אם לא בני יעקב הוא ישראל שלידתו מסופרת בפרשת "תולדות" והוא נולד ליצחק ולרבקה (הוא אבינו השלישי אשר על שמו נקראנו בני ישראל). ספר בראשית גם מלמד שהאבות והאימהות של עם ישראל היו דומים ונתונים לאותם מהלכים וארועים כך: שרה הייתה עקרה גם רבקה הייתה עקרה כשם שאלוהים נעתר לתפילת אברהם לפתוח רחמה של שרה כך נעתר לתפילת יצחק בעבור רבקה. ולידת יצחק הייתה חריגה כך לידת יעקב חריגה שנאמר: ותהר רבקה אשתו ויתרוצצו הבנים בקרבה (כה/כא,כב). הָעֻבָּרִים שהתרוצצו בקרבה היו אלה יעקב ועשו זו הקבלה ליצחק ולישמעאל בני אברהם. וכשם ששרה נולדה לתרח עובד אלילים, כך רבקה נולדה לבתואל עובד אלילים ואחיה לבן הרשע, מפדן ארם (ראה כה/יט). על הזכרת אביה ואחיה כרשעים אומר רש"י: הכתוב רצה להגיד שִׁבְחָהּ: שהייתה בת רשע ואחות רשע ומקומה אנשי רֶשַׁע - ולא למדה ממעשיהם. בפרשה זו נזכרת לראשונה עיר מולדת קהילתנו ארם צובא (ראשי תיבות אר"ץ חלב) ביחד עם ארם נהרים ללמדנו כי הכינוי ארמי מְכֻוָּן למקום לידתם ומושבם של בתואל ולבן. כשנאמר: ואלה תולדות יצחק (כה/יט) הרי הכתוב מספר את לידתם של יעקב ועשו והקונפליקט ביניהם שתחילתו ברחם אמם אשר מוסיף להתקים עד ימינו.

לא ראוי לאדם שיתכחש למוצאו ומורשתו

דָבָר נוסף למדים אנו מן האמור בפרשה, הוא דְּבַר השמירה על המוצא והמורשת הדבר מודגש בפרשת תולדות, כאומר לנו שאין להתעלם ממורשת וממוצאו של האדם. חובה עליו לְשַמֵּר מורשתו. יחד עם זה יכול האדם להשביח ולשפר את מקור מחצבתו במעשיו ובהתנהגותו מבלי לותר עליהם. אלא ששמירה על זהות ומורשת לא מונעת מן האדם לאמץ מחשבה ותודעה, תוצאת התנהגותו מעשיו והשתלבותו בצורה ובאופן שהבאים במגע אתו יכבדו מוצאו וזהותו אם האדם מחזק את הדברים החיוביים של מורשתו ויחד עם זה משתלב בקרב העם שחי בקרבו. זה שמביא אתנו לצואתו של אברהם שצוה את עבדו זקו ביתו המושל בכל אשר לו (חיי שרה כד/ב) המכונה "עבד אברהם" מבלי שנזכר שמו. לפי המסורת עבד אברהם מזוהה כאליעזר, מתוך צרוף המלים "דַּמֶּשֶׂק אליעזר" ויש הסוברים כי הוא ממיסדי דמשק. אברהם מטיל על "עבדו" משימה נכבדה שנועדה למנוע מיצחק לקחת לו אישה מבנות כנען שאברהם יושב בתוכו. אליעזר עושה מלאכתו נאמנה בהביאו את רבקה כאשה ליצחק מפדן ארם. מדוע אברהם לאצוה את יצחק לעשות זאת והטיל אותה על עבדו? על זה אומר ר' יוסף קארו מפי הרמ"א (ר' משה איסרלש) כי הַבֵּן בשאלת הנישואין, אינו חייב לשמוע לְהָאָב, אם האב אוסר עליו לשאת אישה פלונית אִשָּה שֶהוּא חָפֵץ (למרות חובת כיבוד אב ואם). ויש גם מקורות בהם נאמר: שאין סמכות להורים לגזור על בניהם דברים שאין הם רוצים בהם והם: כשההורים מונעים מהבן ללמוד תורה. דבר שני: בחירת בת הזוג בחיים, כי הרי נאמר: ועל כן יעזב-איש את-בית אביו ואת-אמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד(פר' בראשית ב/כד). דבר השלישי: מניעת הבן מלעלות לארץ ישראל. לכן אברהם מטיל משימה זו על עבדו ולא מצוה את בנו יצחק לעשות זאת. עבד אברהם ממלא מצות אברהם ומביא ליצחק את רבקה למרות שהיא בת ואחות לעובדי אלילים. אברהם ידע זאת כי הוא עצמו נטש האלילות וקבל עליו האמונה בבורא השמים והארץ, כך גם הכלה שישא יצחק מבית אבי אברהם תנהג כמוהו. לפיכך משבאה רבקה אל יצחק הוא הכניסה לאהל אמו שרה שום נאמר: ויאהבה וינחם יצחק אחרי אמו (חיי שרה כה/טז). הנה גם רבקה נוהגת כאברהם במציאת אישה לִבְנָהּ יעקב מבית אביה בתואל מבנות אחיה לבן, גם היא לא שיקח לו אישה מבנות חת - מבנות כנען. תרומתה של רבקה להתהוותו של עם ישראל הייתה חשובה מאד, כולל נקיטת מעשב תחבולה ביוזמתה למטרה זו. יעקב קדם לה בתחבולות כשקנה מעשו את בכורתו בנזיד עדשים וגזלת ברכת שיצחק היה אמור לתתה לבנו בכורו עשו וזאת בסיוע מתועד של אמו רבקה. לצידוק מעשה רבקה בעניין הברכה נאמר כי הברכה נִתֶּנֶת לבכור, כיון שעשו ותר על "הבכורה" ליעקב בתמורה לנזיד עדשים, הרי שיעקב שקנה את הבכורה זכאי לברכת יצחק לכן לא רואים פסול בקבלתה הברכה בערמה מאביו יצחק. מאז צאצאי עשו וגם צאצאי ישמעאל שנשלחו למדבר נמצאים בריב מתמיד עם צאצאי יעקב -בני ישראל.

על הסכסוך בין שני עמינו נכתבו כבר דברים ובשעתם היו נכונים והם עדין נכונים
וְהֵם מוּבָאִים שׁוּב לְמַטָּרָה לְתִתַּם עִם תּוֹסֶפֶת הַבְהָרָה
זֶה הוּא עִקָּרוֹ שֶׁל דָּבָר לָכֶם הַיִּשְמֶעֶאלִים נֹאמַר
הַטּוּ אֹזֶן לָאֱמֶת וְהַאֲזִינוּ כְבַר הִגִּיעָה הָעֵת שֶׁתָּבִינוּ
כִּי רִיב אַבְרָהָם וּבְנוֹ יִצְחַק עִם אֲבִימֶלֶךְ וַעֲבָדָיו הִצִּית תַּבְעֵרָה שֶׁנִּמְשֶׁכֶת דּוֹרוֹת מְאָז עַד עכְשָׁו
מָה שֶׁהִתְרָחֵשׁ אָז עִם אֲבִימֶלֶךְ וְהָאָבוֹת הָפַךְ לְתַבְעֵרָה שֶׁלֹּא מַצְלִיחִים לְכַבּוֹת
רְאֶה סִפּוּר יִשְׁמַעאֵל וְיִצְחַק צֵא חֲשׁוֹב הוּא כְּסִפּוּר בְּנֵי יִצְחָק עֵשָׂו וְיַעֲקֹב
אֶת הַנַּעֲשָׂה בָּעָבָר עַתָּה שׁוּב אֵין לְהָשִׁיב לֵידַת עַמֶּנוּ מְרֵאשִׁיתָהּ הָיְתָה בְּרִיב
הָרִיב אשר הִתְחִיל אָז עִם יִשְׁמַעאֵל וְעֵשָׂו כֹּל הַנִּסְיוֹנוֹת שֶׁנַעֲשׂוּ לְיַשְבוֹ הָיוּ לַשָּׁוְא
לֹא תּוֹעִיל לָכֶם הָאֲלִימוּת אַף בְּשָׁלְחֶכֶם אֶת יַלְדֵּיכֶם לָמוּת
אִבַּדְתֶּם אָז הַבְכוֹרָה כַּכָּתוּב בַּתּוֹרָה בְּעִקְשׁוּתְכֶם תֹאבַד הַיִּתְרָה שֶנוֹתְרָה
זֶה אֲשֶׁר קָרָה לָכֶם בְּאַרְבָעִים וְשֶׁבַע חֲזַרְתֶּם עַל הַטָּעוּת בְּשִׁשִים וָשֶׁבַע
מַדּוּעַ לֹא תַּשְלִימוֹ עִם רְצוֹן הָאֵל שֶׁנָתַן אֶת הָאָרֶץ הַזּאֹת נַחֲלָה לְיִשְרָאֵל
גָּם לְמַעַן שְׁמִירַת הַשָּׁלוֹם וְהַצֶּדֶק הִסְתַפְקוּ גָּם אַתֶם כָּמוֹנוּ רַק בְּחֶלֶק
דְּעוּ אֵין מַחֲזִירִים אָחוֹרָה אֶת הַגַלְגָּל אִישׁ מִדּוֹבְרֵיכֶם כָּאן אֶתְכֶם לֹא גָאַל
הֱיוּ נָא מְצִיאוּתִיִּים וְהַעֲמִיקוּ חֲשִיבָה וְהִסְתַלְקוּ מְרַעֲיוֹן אֱוִילִי רַעֲיוֹן הַשִּׁיבָה
מוּטָב לְהַכִּיר אֲשֶר הַמְצִיאוּת שֶׁשָׁלְלָה שִיבַת נִדַּחֵיכֶם לְבֶיתָם כי זוֹ רַק אַשְׁלָיָה
טוֹבַתְכֶם לֹא לִהְיוֹת בְּמֵרִי לָעָד אַף אִם מסְפַּרְכֶם יַגִּיעַ לְמִלְיַארְדְּ
הַחְזָרַת הַגַּלְגָּל אָחוֹר זוֹ אַשְלָיָה וְהַסֵּירוּב יוֹרִידְכֶם לַתְּהוֹם הַנְּשִׁיָה
עוּרוּ נָא וּרְאוּ אֶת הֶשֶּׂגֵי יִשְרָאֵל חָשַׁב בָּדַק מִיָּד פָּעַל וְלֹא צִפָּה לַגּוֹאֵל
מוּטָב שֶׁכֹּל אֶחַד מִבְנֵי עַמְּכֶם יְהֵא שֶׁאֱלָה זוֹ שׁוֹאֵל
עַד מָתָי חוֹגֶר כִּמְפַתֵּחַ יִתְהַלֵּל

ו ע ו ד מ ן הַ פְּ רָ שָ ה


דְּבָרִים שֶׁכְּבַר נִּכְתְּבוּ וְתוֹעֲדוּ
מובָאִים שׁוּב כִי יֵשׁ בָּהֶם לְקַח חָשׁוּב
וְזֶה עַל הַמַּאֲבָק בֵּין יַעֲקֹב לְעֵשַׂו
זה רק למשל ואין הכונה לדמויות בהם מסופר ממש
הכונה רק להבהיר מדת השפעת הטוב והשפעת הרע
רש"י אומר אין חאום אלא ל מלכות ..זה לְרִשְׁעוֹ וְזֶה לְתֻמּוֹ
ושם כתוב תֹּמִים א' חסרה כי בתאומים בכתיב מלא ונכון כשמדובר
בשני צדיקים, אבל כאן לדברי רש"י אחד ואחד רשע. אדמוני סימן שהוש שופך דמים
ועד שגדלו נכרו במעשיהם, זה פרש לבתי מדרשות וזה פרש לעבודה זרה יודע ציד לצוד ולרמות את אביו בפיו . איש שדה מכונה עשו, כמשמעו אדם בטל וצודה בקשתו חיות ועופות . מכאן מובא הכתוב הבא המסוגנן וחרוז לשם הסברת הכונה של הכתוב והעתיד לבוא.
זֶה בְעֶצֶם הַמַּאֲבָק בֵין יִשְׂרָאֵל לְבֵין תּוֹשְבֵי הַמִּדְבַּר דְּהַיּוֹם וּבַעָבָר על כן נאמר:
בְּשִׁלְיָה אַחַת טוֹב וָרָע
הַטּוֹב וְהָרָע הָיוּ הֶם בְשִׁלְיָה אָחַת לְבַסּוֹף נִפְרְדוּ וְיָצְאוּ הֶם אֶחָד אֶחָד
הַטּוֹב וְהָרָע הִתְרוֹצְצוּ יַחְדָיו וְרָבוּ זֶה דָחַק אֶת זֶה וְזֶה אֶת זֶה סוֹבָבוּ

הַטּוֹב אָמַר לָרָע אֲנִי יוֹצֵא רִאשׁוֹן וְהָרָע לַטּוֹב עָנָה: אַתָּה חוֹמֵד לָצוֹן
הַטּוֹב בָּרָע נֶאֱבַק עוֹד וְעָקַב עָקוֹב אַךְ הָרָע פָרַץ והוֹתִיר אַחֲרָיו הַטּוֹב
הַטּוֹב לֹא שָכַח אֶת הַמַּעֲשֶׁה לָרָע וּבִנְזִיד עֲדָשִׁים אֶת חוֹבוֹ מִמֶּנּוּ פָּרַע
וְהַמַּאֲבָק זֶה בָזֶה נִמְשַׁךְ וְזֶה שֶׁקָּרָה יַעֲקֹב לֹא חָדַל עַד שֶׁנָּטַל מְעֵשַׂו הבּכוֹרָה

זֶה סִפּוּר הַמַּעֲשֶׁה שֶׁל יַעֲקֹב וְעֵשָו עֵשָו נָטַש וְהָלַךְ הַרְחֵק מְעַל פָּנָיו
בִּרְבוֹת הָיָּמִים קָרַה דְבַר מָה מוּזָר מוּל יַעֲקֹב נִצַּב עֵשָו שֶמֵּגָלוּתוֹ חָזַר
וְשׁוּב הַטּוֹב וְהָרָע זֶה בָּזֶה נֶאֱבָקוּ אַךְ לְמַרְאִית עַיִן הִתְחַבָּקוּ וְהִתְנַשָׁקוּ
מִי יִתֵּן וְתוֹרַת הַטוֹב וְהָרָע נֶשַנֵּן אֲזָי הַטוֹב כָאן יִמְשוֹל וְנֹאמַר אָמֵן
וִיסֻפַר עוֹד לְמַעַן נֵדַע שֶׁיֶּש עוֹד אֶחַד רָשָע
הַפָרָשָׁה מְבִיאָה אֶת יַעֲקֹב לְפַדָּן אֲרָם
שָׁם הוּא עָתִּיד לִפְגּוֹשׁ רָשָׁע מְתֻחְכַּם
אֶת לָבָן הָאֲרַמִּי שֶׁבִקֵּשׁ לַעֲקוֹר הַכּלֹ
לְרַמּוֹת וְלַעֲשׁוֹק אֶת יַעֲקֹב וַעֲמָלוֹ לִגְזוֹל
וְעַל הַטּוֹב בָּרָע גָּמַל
כִּי זֹאת דְּמוּת הַנָּבָל

דְמּוּת הַנָּבָל הִיא אֲפֵלָה
אַף אִם נִצְבָעֶנָּהּ לָבָן
כִּי מַעֲשָׂיו מַעֲשֵׂי נְבָלָה
וְהֵם יְלִידַי הַשָּׂטָן

הַמְּרֵעִים יָרִיעוּ לְלָבָן
כִּי בְּרֶצַח לֹא בּוֹחֵל
מַנְהִיגוֹ בָאֲדָמָה טָמַן
וְשַׂם עַצְמוֹ "גּוֹאֵל"

בּוֹשׁ לָבָן בֶּן-בְלִי-יַעַל
יִקַּחֲךָ הָאֹפֶל עֲדֵי-עָד
שַׂמְתָּ מִצְוַת הָאֵל לְאַל
וְיַעֲקֹב הִשְאַרְתָּ נִבְגַּד