אדם וחוויה

חווה - "הִוא הָֽיְתָה אֵם כָּל-חָֽי". בבראשית מוצג לפנינו האדם - וחוותו מייצגת את כל החי. סביבה משתרע הצומח. אותה חווה (ראה גם "וְיָאִיר בֶּן מְנַשֶּׁה הָלַךְ וַיִּלְכֹּד אֶת חַוֹּתֵיהֶם וַיִּקְרָא אֶתְהֶן חַוֹּת יָאִיר") - האם היא גן העדן המסתורי המתואר בפרקים הראשונים? ואם החווה (אם כל חי) היא גן עדן, מדוע גורשה מתוכו, כלומר מתוך עצמה, כשגורש ממנה אדם? מהו עץ החיים שבתוך הגן?

נראה שהחיים (והחי) סובבים כולם סביב אדם וחוותו. רק שני נהרות נאמר עליהם שהם סובבים, פישון וגיחון. פרק ב' עד פסוק יח אין עדין אישה ואין שמץ של זכר לה. שם נאמר, "לֹא-טוֹב הֱיוֹת הָֽאָדָם לְבַדּוֹ אֶֽעֱשֶׂהּ-לּוֹ עֵזֶר כְּנֶגְדּֽוֹ". ומה נעשה? לא אישה, אם זה מה שאתם חושבים. העזר כנגדו: "וַיִּצֶר יְהוָה אֱלֹהִים מִן-הָֽאֲדָמָה כָּל-חַיַּת הַשָּׂדֶה וְאֵת כָּל-עוֹף הַשָּׁמַיִם". רק לאחר מכן הוחלף העזר והפך לאישה שזכתה לתואר המפורסם 'אם כל חי'. דומני שהמושג הנפוץ והליברלי לחלוטין 'אחווה' נובע פה, אבל קשה להחליט מה משמעותו.

מי שנכנס בעברו לחוות-הרזייה או לחוות-גמילה יודע שהחווה ממוקמת בחלל, בין הירח לשמש ומשמשת כהכנה למעבר פזה או מצב-צבירה. למרות שמאבקו של האדם הוא בעקרון מאבק עם כאבים פיזיים, משמעות החווה שבה הוא שוהה הינה רוחנית. האם זהו גם גן עדן - חווה שמימית ורוחנית המרוחקת מן החומר מרחק סופי ומשמשת כהכנה למגע עמו?

על אדם מסופר: "וְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָא-לוֹ הָֽאָדָם נֶפֶשׁ חַיָּה הוּא שְׁמֽוֹ". האדם הוא שקבע את מהות הדבר. ידוע שגם בשורש החי שוכנים אותם 'גרגרים' המהווים את מהות החומר. כי הכל אדמה. המדענים בימינו גילו בחומר גם את חלקיקיו הקטנים העדכניים בעלי שמות המפוצצים כגון 'קוורק' (איש עדין אינו יודע כמה גדולים או קטנים הם, כי טרם נמצאו קטנים מהם...) הרוחשים כמו ספינים חסרי מסה שסובבים סביב עצמם, בתוך חלל עצום ממדים כביכול במהירות מטורפת וחסרת כל פשר. האם זה מה שהיה כל החומר בתקופת גן עדן, קצת אחרי שבר השנייה של הביג-זבנג? בא אדם, שהמדרש מייחס לו, בין השאר, טעות שעשו המלאכים שסברו כי הוא האל וצלו לו 'בשר' (מנגל?) מתוך הערצה כבירה, וקורא לכולם בשמות.

מצולות הנשייה

מתן השם הוא הקוד שמקבע את הצופן המפעיל את הפוטנציאל הכביר של אותם 'ספינים', אומר להם מה הם ומהי הישות הכופה עליהם את תחומי תנועתם וגבולות העזתם. ישות זו – השם שניתן להם – הוא חוק החיים שלהם. הישות – למעשה האגו או הרצון (היפוך המילה נוצר), החיים של היצור הנברא – נקבע בבריאה והאדם שחושף אותו מתוך מצולות הנשייה מאבטח את הבריאה. כזה גדול היה האדם בגן עדן. האם האדם הוא הוויה רוחנית או פיזית? שאלה טובה. אם מדובר על "קוֹל יְהוָה אֱלֹהִים מִתְהַלֵּךְ בַּגָּן לְרוּחַ הַיּוֹם" ניתן לחשוב שגם אדם וחווה המתהלכים שם ועובדים הינם בחזקת קולות וכי תיאור גופו המנותח של אדם, כולל הצלע, הינו ציור או תמונה של עקרון רוחני בלבד כי זה כל האדם.

מאוחר הרבה יותר הופך האדם לצמח בשדה: "כִּי הָֽאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה". זה האופן שבו מתרחש (אם בכלל ניתן לנו לומר זאת במסגרת מחילה כללית) נס הבריאה שכולה מחשבה. האם יש עדויות לכך? כשמדובר באכילה אומרת חווה: "כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַֽאֲוָה-הוּא לָעֵינַיִם וְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל". תהליך העיכול המתבקש בפסוק זה – להשכיל. והאכילה עצמה – התאווה – נעשית בעיניים וחודרת לקיבה (באזורי המוח?) כדי להשכיל. ועוד אומרת האישה לנחש המפתה: "אָמַר אֱלֹהִים לֹא תֹֽאכְלוּ מִמֶּנּוּ וְלֹא תִגְּעוּ בּוֹ פֶּן-תְּמֻתֽוּן". סדר הפעולה הינו, אכילה ורק לאחר-מכן מתרחשת נגיעה. נאמר בתחילת הסיפור "וַיַּצְמַח יְהוָה אֱלֹהִים, מִן-הָאֲדָמָה, כָּל-עֵץ נֶחְמָד לְמַרְאֶה, וְטוֹב לְמַאֲכָל". עץ נחמד למראה שהראייה הופכת אותו למאכל.

ברמה האנושית-נורמטיבית המקובלת עלינו היום קשה להבין כיצד אדם מעלה בדעתו להתחבא מפני הבורא ומדוע הבורא משחק את המשחק הזה וקורא לו: איכה? הבורא מצטייר פה, רחמנא-ליצן, כאיזה פנסיונר מקרטע, ברטונוב בערוב ימיו, המחפש את משקפיו כדי להטיב לראות את הדרך שלפניו. 'וָאִירָא כִּֽי-עֵירֹם אָנֹכִי וָאֵחָבֵֽא", אומר אדם לבוראו. האכילה האסורה גרמה לאדם וחווה להיחבא בתוך עץ הגן כאחד העצים. חשיפת העירום בתוך הגן מעוררת פחד נורא עד כדי התכחשות למציאות. הפחד הינו תולדה של אי-ראיית המציאות – זו הנוסחה. במקרה שלפנינו המציאות מוסווית מאחורי מסך עבה וכהה. כדי להתבונן בליקוי חמה עלינו להשחיר כליל פיסת זכוכית ולהביט דרכה. אם לא נעשה זאת – נתעוור. עיוורון לא היה קיים בגן עדן שלפני הפיתוי, ועכשיו זהו איום קטלני ומפחיד עד כדי-כך שהוא מנתק את האדם כליל מהמציאות השוררת. רק בזכות הניתוק הזה יכול האדם להאמין שהוא 'מתחבא'. האדם הפך מרוח לחומר.

מעטה של בושה

כדי לצייד את הזוג (אדם וחווה) בכישורי חיים נאותים לעתיד בלתי נודע, לאחר שהפכו לבני-אנוש, "וַיַּעַשׂ יְהוָה אֱלֹהִים לְאָדָם וּלְאִשְׁתּוֹ כָּתְנוֹת עוֹר וַיַּלְבִּשֵֽׁם". כותנת-עור היא המעטה החומרי שעוטף את גוף החיים ששמו אדם מעתה והלאה. כך מוציא אותו הבורא מתוך הגן, עם מעטה של בושה (וילבשם). מפה מתחיל מסע השליחות המעודכן: "וַֽיְשַׁלְּחֵהוּ יְהוָה אֱלֹהִים מִגַּן-עֵדֶן לַֽעֲבֹד אֶת-הָאֲדָמָה אֲשֶׁר לֻקַּח מִשָּֽׁם". יעודו ושליחתו של האדם לעבוד בגן-עדן נשללה ממנו והוא הוחזר אל האדמה שמחוץ לגן. במקום אחר, בחייו של יעקב אבינו, נכתב עליו הפסוק: "וְעָשָׂה לוֹ כְּתֹנֶת פַּסִּֽים". לא לעצמו עשה יעקב את הכותונת אלא לבנו האהוב מכולם – ליוסף.

הפסים בכותונת מבוארים בתיאורו של הנביא יחזקאל "וַיַּעֲבִרֵנִי בַמַּיִם מֵי אָפְסָיִם" לציין מפלס מים נמוך מאוד, בגובה פס (כף) הרגל. כלומר, כותנת פסים משמעה מעיל עם שרוולים ארוכים המכסים את זרועות הידיים ואת כפותיהם - להרחיק נגיעה. כשתמר, בתו של דוד המלך מגיעה לביתו של אמנון אחיה החולה היא שמחה "וְעָלֶיהָ כְּתֹנֶת פַּסִּים, כִּי כֵן תִּלְבַּשְׁןָ בְנוֹת-הַמֶּלֶךְ הַבְּתוּלֹת מְעִילִים".

"וְאָדָם אַיִן לַֽעֲבֹד אֶת-הָֽאֲדָמָֽה". פה מדובר באדמת גן עדן, בהתחלה. כל העולם ויצוריו כבר קיימים בפוטנציה, מוכנים להגיח אל 'אוויר-העולם' ולהרעיש. רק האדם חסר - הוא העיקר, האיכר. כשיגיע לעבוד את האדמה, יינתן האות לפתיחה והחיים יפרצו מהכוח אל הפועל. כשאדם מגורש אל מחוץ לגן "לַֽעֲבֹד אֶת-הָאֲדָמָה (שוב – אדמה) אֲשֶׁר לֻקַּח מִשָּֽׁם" זה הסוף. הגן קמל והדרך אל עץ החיים אובדת לנוכח החרב המתהפכת. אדם שהוא עפר ואל עפר ישוב, שקרביו מתהפכים בתוכו, אינו מסוגל לחיות בגן עדן. מעתה ימתין עד שהחרב שוב תתהפך והוא ימצא את דרכו אל הגן. התפקיד שהוטל עליו בעברו המפואר הועתק אל הכרובים והחרב: לִשְׁמֹר אֶת-דֶּרֶךְ עֵץ הַֽחַיִּֽים׃ זה תפקיד שעפר אינו מסוגל למלא אותו.

עתה אנו לומדים בשקדנות תהליכי אבולוציה המביאים אדם לחשוב שמוצאו מהקוף, כאילו הקוף יוצרו. מחשבות אלה לא יחזירו את האדם לגן-עדן, גם לא לסביבתה של החרב והיא תמשיך להתהפך עלינו. תסביך "הנפילה", עליו משוחחים פסיכולוגים ופסיכוקולוגים מכל הסוגים בהרחבה ומציעים תרופות להקלה, אינו חשש של קוף מנפילה מעץ והתנפצות על קרקע פורייה בראשית אותם הימים. זו חוויה עמומה של אסון נטישת גן-עדן שהמוח אינו מסוגל לקלוט את ממדיו. זה המפץ הגדול (ביג-בנג) שכולנו מפטפטים על-אודותיו – כלומר השלמת בריאת החומר. ברגע זה מתחילה הפיסיקה לפעול בעולם. עד מתי?