לפני 70 שנים, ב-29 בנובמבר 1947, עצרת האו"ם קיבלה את 'החלטה 181' המוכרת בשם 'תוכנית החלוקה'. לכאורה הכל ידוע והכל כבר נאמר. למעשה לא ממש, שכן קוצר הידיעה לגבי לפחות שלושה מרכיבים של ההחלטה עמוק ומזיק. המדובר במרכיבים אלו:
האחד - המושג 'מדינה יהודית' מופיע שם במפורש. המושג 'יהודית' מכוון לזהותה הלאומית ולא הדתית של המדינה. עקרון זה עמד בבסיס התנועה הציונית מראשיתה, וקיבל ביטוי ברור וחד גם בהצהרת בלפור, וב-14 במאי 1948 בהכרזת העצמאות.
למרות כל האמור לעיל, רבים האנשים בימינו, בין אם אוהדי ישראל ובין אם שונאיה, המבינים משום מה ש'מדינה יהודית' היא מדינה 'דתית'. אויבי הדמוקרטיה בקרב אזרחי ישראל מתעקשים לספר לנו שמדינה 'יהודית' אמורה להיות מדינת הלכה. אויבי הלאומיות היהודית בקרב אזרחי ישראל מתעקשים להפיץ את שר ההדתה ללמדנו שאכן 'הפשיסטים' חובשי הכיפות הסרוגות עומדים לכלות את הדמוקרטיה הישראלית.
השני - על-פי תוכנית החלוקה שתי המדינות שתוקמנה - המדינה הערבית והמדינה היהודית - תתנהלנה על בסיס דמוקרטי. מנסחי תוכנית החלוקה לא חסכו דיו ונייר ורוב הדוח שעמד בבסיס ההחלטה (157 עמודים), עוסק בהסברים מפורטים כיצד יש להקים מדינה דמוקרטית: מזכויות אזרח, חופש פולחן, נגישות מלאה וחופשית למקומות הקדושים, עבור בתהליכי בחירות ועד כמובן שוויון האישה, עניין לחלוטין לא מובן מאליו ב-1947.
למרות כל האמור לעיל, רוב תלמידי ישראל שומעים מרוב מורי האזרחות בישראל את דבר ההבל לפיו הצירוף 'יהודית-דמוקרטית' מקורו בפסיקת בג"ץ אי-אז באמצע שנות ה-80'. מילא הדברים כתובים באופן בהיר למדי במסמכים כמו 'הצהרת בלפור' (1917) או 'תוכנית באזל (1897), הנה בהצעת החלוקה הם מופיעים באופן שבלתי ניתן לפרשו אחרת: 'העולם' ב-1947 תמך בהקמתה של מדינה יהודית-דמוקרטית, ממש במונחים אלו.
השלישי - שיתוף פעולה כלכלי בין שתי המדינות. מנסחי ההחלטה פעלו בתקופה בה הקשר בין שגשוג כלכלי לשלום נתפס כמובן מאליו. ברקע הבנה זו עמדה כמובן מלחמת העולם שזה עתה הסתיימה, שלצד החורבן והמוות שהביאה, חוללה גם משבר כלכלי חמור שאיים להביא על אירופה מלחמה נוספת. 'תוכנית מרשל' המפורסמת שיקמה למעשה את אירופה שלאחר המלחמה והפכה אותה ליבשת משגשגת הנהנית משלום רצוף הנמשך כבר עשרות שנים. מנסחי ההחלטה הניחו לפיכך ששתי מדינות הלאום הדמוקרטיות הללו, יצליחו לקיים ביניהן יחסי שלום באופן פשוט יותר אם יתקיים ביניהן שיתוף פעולה כלכלי.
למרות שגם היום רבים יאשרו את הקשר בין שגשוג כלכלי לנטייה לשלום, מעטים מכירים את המרכיב הכלכלי של החלטת החלוקה, ודומה שהיכרות עמה עשויה דווקא לחזק את אלו הסבורים שגם אם אין באופק (ואין באופק) שלום בלגי-גרמני או ספרדי-פורטוגלי עם הפלשתינים, טוב יהיה אם הנהגות שני העמים 'יעשו את היאוש יותר נוח', כלומר ידאגו לשגשוג כלכלי. לא יועיל לשלום הרחוק? לפחות יועיל למצב הרוח החברתי.
לבסוף יש להזכיר את המעטפת. קשה לדבר היום על 'משפט בינלאומי' במציאות בה ראשי מדינה חברה באו"ם (אירן) קוראים להשמדת מדינה אחרת חברה באו"ם (ישראל), או במציאות בה ראש מדינה (
בשאר אסד) משמיד בנשק כימי את אזרחיו. קשה אבל ראוי. הצעת החלוקה של הכ"ט בנובמבר מזכירה לנו שהיו ימים בהם המערכת הבינלאומית הייתה גם אופטימית יותר וגם הגונה יותר. מי יודע, אולי היא תחזור לעצמה. יהודים הרי תמיד מאמינים בתיקון.
השילוב האפרו-אמריקני-מוסלמי והאנטישמי מעמיק את אחיזתו והשתלטותו
