הבלבול שלנו החל עם הקמת התנועה הציונית ההרצליינית. כלומר, 'החילונית'. תנועה זו חרטה על בשרה כמיהה להתנתק, מיד וללא פשרות, מה'פייגין' הטבוע בבשר האומה ובנשמתה כנצח מזה אלפי שנים. להיות 'ככל העמים', או לא להיות, זו הייתה לדעת אותה ציונות השאלה הקיומית. היא הייתה מוכנה ללכת על כל הקופה ולהחליף גם את העם וגם את הארץ. אפילו שקלה להתחיל מחדש באוגנדה, אפריקה. אבל זרמים תת-קרקעיים הובילו את הספינה הזאת לעבר גשר בנות-יעקב. ממש בפאתי הגשר המשיל החזון-איש את הפלג הציוניסטי לעגלה ריקה. מדוע ריקה? מפני שההרצלייניים התפרקו מרצונם מכל נכסי העם היהודי שהיו להם לרועץ. הם חיפשו עץ חדש ונמוך כמה שניתן לטפס עליו, לחיות בין עליו. ואולי היה חזונם להפוך לגשר יומרני המחבר את העבר שנמוג והתפוגגלין אל העתיד המבריק בניו-יורק הבירה הקוסמוליטית של האנושות.
מי האויב, מנהרה או חמאס?
עד כדי כך רב הבלבול. הוא נמשך כמו מסטיק לדורות הבאים והתבטא, כפי שמציג זאת מר פייגלין, גם בדבריו של רבין המאוחר: "ב-24 השנים שחלפו מאז נחתמו הסכמי אוסלו עברה צמרת הצבא מהפכה תודעתית שסימאה את עיניה. אין יותר 'אנחנו' 'והם', הסביר
יצחק רבין ז"ל, ישנם 'אויבי השלום' ו'תומכי השלום' שמשני צדי המתרס".
זה לא רק הצבא, כמובן. יהודים התבלבלו כהלכה במהלך ההיסטוריה, ונפלו קורבן לתרמיות גדולות ותהומות. רק לאחרונה היו היהודים מעורבים בתקרית היסטורית מצערת שנמשכה כ-70 שנה בצד המזרחי של הקרקפת האנושית. האם יהודים המציאו את הבולשביזם והסטליניזם? לא. אבל הם הביאו לעולם את הרעיון המרכזי (של התורה והתנ"ך), מתוכו נשאב כל הרוע האנושי והתנקז לסובייטיקה: ואהבת לרעך כמוך. זה רעיון קשה ליישום ואנחנו נמשיך לגלגל אותו עד בוא המשיח. זה גלגל ההצלה של האנושות. אבל היהודים שהצטרפו לערימת הרוצחים הבולשביקית על הדשא עשו שוב משגה כשהאמינו בתככים.
במקום לתחח את הקרקע ולהכינה לשתילה של רעיון, הגענו לטיוח. עדיף הבלבול, אמר הוגה דעות של תנועת העבודה: בגנות הטיח – בזכות המבוכה. יורשיו מציעים חילוף חמורים: בגנות המבוכה – בזכות הטיח. למה טיח? האם באמת הגענו למצב שבו ישנם רק אוהבי שלום ושונאיו משני עברי המתרס? האם המאבק המתרחש על ההיסטוריה של המזרח התיכון הינו על השלום? האם המושג שלום, שעבר ועובר גם הוא מכבסה בולשביקית מובן לנו?
המאבק המתחולל לנגד עינינו המזדקנות, כבר מאה שנים יותר, אינו על ערך השלום, כמו שהמאבק שהתחולל ברוסיה של ראשית המאה הקודמת לא היה על ערך האדם ותקומתו, גם לא על כבודו, איכות חייו וחרותו. המאבק היה אז, כמו עכשיו, על השלטון, על החיים ועל המוות.
אם מאמנים את צה"ל להילחם למען השלום ולהגן עליו, ייתכן מצב שבו הצבא ימצא את עצמו נלחם בצד ערבים 'אוהבי ושוחרי שלום' נגד יהודים 'שונאיו ומחלליו'. במיוחד אם האו"ם הוא זה שמחליט מי נגד מי. אולי זה לא דומה לשום דבר שהיה בעבר, אבל בימנו ה'ליברליזם' מנצח בכל חזית הנאבקת על 'נאורות וקדמה'. תבדקו בבקשה מי עומד בראש רשימת האו"ם לחלוצי הגנת זכויות האדם, האזרח, האישה והחיות. תבדקו היכן ואיך מלים נשים. אולי תתפלאו למצוא שם מדינות כמו טוניסיה, תימן, סעודיה, מצרים, אירן, סודן, עירק, אלג'יר וסומליה. האם צה"ל יתמוך בכאלה, למען השלום כמובן, כשיצאו למלחמה על זכויות הכיבוש של הפלשתינים ישראל?
מצביאי זכויות-אדם
ידיעה בעיתון יומי מכובד ב-8.10.16: "בכיר באו"ם דורש: להחרים עסקים ישראלים בשטחים. הנציב העליון של האו"ם לזכויות אדם, הנסיך הירדני זייד ראאד אל-חוסיין, פנה השבוע לסגן מזכ"ל האו"ם וקרא לו להיערך לפרסום "הרשימה השחורה" של עסקים ישראלים ובינלאומיים בעלי קשר ליהודה ושומרון, למזרח ירושלים ולרמת הגולן ולהוות דוגמה על-ידי החרמתם". ונשאלת שאלה חשובה: האם במסגרת המאבק שלנו למען השלום ונציגיו משני עברי המתרס, צה"ל יצא להילחם למענו ולסגור את העסקים הסוטים והמזוהמים? אני אישית יכול לראות התרחשות כזו. את תנופת העשייה יביאו ארגונים כמו 'בצלם', 'שוברים שתיקה' וכדומה. הערבים יעמדו בצד ויצלמו בהתלהבות. כי הם הרי שחורי-שלום, נגד אקט של מלחמה אפילו שהוא נעשה למען שלום.
כלומר, אם תישאל השאלה במרחב הציבורי - האם האויב הוא ערבים או שהוא מפעלי
מתנחלים ביהודה ושומרון – מה לדעתכם תהיה התשובה בעוד דור אחד של הפעלת כוח-ליברלי-פיזי-מתון על הצבא? 'אויבי השלום' יהיו היהודים ו'תומכי השלום' יהיו ארגוני הליברליזם העולמי וגושי ההתיישבות המוסלמים במזה"ת ובצפון אפריקה, באירופה ובאמריקה.
מעגל קסמים
השמאל היהודי יושב עם הערבים כי הוא מגדיר אותם כתומכי שלום נלהבים. הערבים יושבים עם השמאל היהודי כי הוא מגדיר אותם כרודפי השלום. הערבים מסרבים לשבת עם הימין היהודי כדי שיוגדר בציבור 'אויב השלום'. הימין היהודי מתאמץ לשבת עם ערבים כדי שיוגדר 'תומך השלום'. השמאל לעולם לא ישב עם הימין פן יוכתם כפשיסטי, שחור המצטרף לזפת. הימין מוכן לשבת בכל רגע עם השמאל כדי ש
האיחוד האירופי יחשוב שגם הוא 'תומך השלום'. החמאס מבקש לשבת עם הרשות הפלשתינית כדי לקבל כסף והרשות מבקשת לשבת עם החמאס כדי להתגדר בהילה של רצח-בע"מ, קדושת שאהידים וקדושת 'המאבק'.
החמאס מוכן לשבת עם היהודים כדי לזכות בטיפת לגיטימציה והרבה כסף והרשות מתנגדת לכך שסטטיסט חמאסי יהפוך ל
כוכב נולד. מאותה סיבה בדיוק הרשות נפגשת עם השמאלנות היהודית, כהוכחה להיותה שוחרת שלום יום ולילה. הרשות שואפת להתחמס והחמאס – להתחמש. האיחוד האירופי מוכן לשבת עם הימין היהודי כדי להירשם כאוהב יהודים. האיחוד האירופי יושב עם הערבים מפני שהוא והם שונאי יהודים וגם מפני שהשמאל היהודי ורבין אומרים לו שהערבים תומכי שלום. המתרס שהיה בעבר מפלצת נוראה שותה דם הפך בז'רגון השמאלני לגדר רשת במגרש טניס. 'קורבנות השלום' של פרס הפכו מאז לקורבנות הרשת ו/או הטניס. גם תוניס כידוע נעלמה כי יובאה במלואה, ללא מכסים, ליהודה, שומרון ועזה.
גזרה שווה
אם אדם מן הישוב, נורמטיבי לפי הגדרת מוצאו, יושב בבית קפה מול קניבל בחליפה כהה, אומרים, הנה שני אנשי עסקים מרשימים בעיצומו של שיח. בני-אדם. למי אכפת במה הם עוסקים, אולי מכירת בשר מעושן היטב? כלומר, בטרמינולוגיה העולמית רוצח הוא שווה ערך ל'אימא תרזה'. כל רוצח נורמטיבי יש לו 5 אצבעות בכל רגל, וגם לאימא תרזה יש. אם הוא, נאמר שחט שש-שבע נשים לא משווים את מספר הגולגולות למספר האצבעות בכף היד. פה אין שוויון וזה טיפשי, כמובן, להשוות. משווים את כמות הרגלים. הוא – שתי רגלים – ולכן בן-אדם. גם היא. שוויון עם הרבה תווי היגיון.
אנשי הנאורות היהודים ממשפחת השמאלנות הבולשביקית הולכים רק למקומות של היגיון ואחווה, לעולם לא יפנו למחוזות הדמיון שעליהם מסתמכת רק ההלכה הדתית. לכן הם משווים בין ערבי ליהודי גם מבחינה אידיאולוגית ומי שלא מקבל את ההשוואה נחשב לגזען גלובלי.
אבל מה האמת?
היהודי היושב בקפה, שוחר שלום מנעוריו בנוסח מרטין בובר, יערי או סנה, חותר לדו-שיח עם הערבי שנשלח למפגש כדי להשיג תצלום של מפגש-אחווה. היהודי בא מעולם תרבותי המבוסס על ערכים יהודיים של 'ואהבת לרעך כמוך'. הוא בא ממדינה דמוקרטית שבה יש הפרדה בין רשויות, בחירות חופשיות לרשויות, לכנסת ולממשלה. יש שלטון חוק ומשטרה. הצבא הוא צבא-העם. הערבי בא מתרבות מוסלמית המבוססת על חוקי השריעה. אין שוויון לנשים, אין רשויות. ואם יש, הן אינן נפרדות. ואין חוק – יש חוקים לפי הצורך ולמי שצריך. יש שליט עריץ עם צבא שכירי-חרב מתוגמלים.
דו-שיח בין שני האנשים האלה (הערבי והיהודי) שווה/דומה לדו-שיח בין קניבל לכנר על הגג... אבל הם שווים, מצטווחים בריוני השמאלנות, כי זה בן אדם (שתי רגלים) וזה בן אדם (עשר אצבעות בהן). ולכן, אומרים חכמי הנפש הנה לפניכם שוחרי שלום משני צדי המתרס והמאבק מתנהל ומכוון אך ורק נגד 'אויבי השלום'. פעם זה היה 'פועלי כל הארצות - התאחדו' ועכשיו 'אוהבי כל השלום – אנא עשו זאת, בבקשה...'.
למשל שמשון הגיבור
זקני העם וראשי שבט יהודה באים אל שמשון ומבקשים ממנו להסגיר עצמו לידיהם כדי שימסרוהו לידי הפלישתים. שמשון מנסה לנתח את המצב, להבין מי פה האויב - האם בני עמו? רק אל תהרגוני, הוא מגדיר את המצב המבולבל. שמשון אינו מוכל להילחם בעם, שוחר או אויב השלום. העם וזקניו מבטיחים שלא יגעו בו לרעה. הם מביאים את שמשון אל האויב האמיתי. מה עשו פרס ורבין? הם הביאו את האויב האמיתי אל העם. שמשון לא מפחד מהאויב שהוא מכיר. זו מלחמתו שתימשך 20 שנה. שבט יהודה מעדיף להתעלם כי הוא חושש מעיצומים כלכליים ופעולות נקם של ליברלים ברחבי עולם החופשי. שמשון חושש שחוגים מתקדמים בתוך עמו ייקחו יוזמה ויהרגו אותו תחת מעטה הפוליטיקלי-קורקט...
עוד דוגמה קופצת לי לבין השורות: שמואל הנביא בא לשחוט את אגג מלך עמלק. שאול המלך וישראל כבר נמצאים על גג העולם לאחר הניצחון המפואר, אז מה הצורך לזהות ברגע חגיגי זה את אגג, או עמלק לצורך העניין, כאויב? שאול לא מבין שהפר את הצו האלוקי והותיר את עמלק בחיים, התבלבל והתקמט. זה בדיוק מה שקרה לחווה אמנו בגן-עדן. שמעה לעצתו של הנחש, מה שמכונה בז'רגון צהוב לשוחח עם האויב מתחת לסדינים הלבנים. היא אכלה מעץ הדעת שהכיל את הטוב ואת הרע. לפני כן הייתה לה הבחנה ברורה מהו הרע והיכן הוא נמצא ולאחר האכילה הטוב והרע התערבב בתודעה והפך לחרב מתהפכת. לרגע אגג שוב מלך עמלק, אכן סר מר המוות. המלך נמצא בלב ליבו של אויב מר שאינו יודע מיהו בדיוק אויבו. למרבה האירוניה המקראית ולמען מוסר ההשכל הומת שאול המלך בידי עמלקי.
מה שקובע הוא מה שהרבנים, המקבלים משכורתם מקופת המדינה, קובעים
