בפרשת השבוע נפרד יעקב אבינו מבניו בברכות שבירך כל אחד מהם, אִישׁ אֲשֶׁר כְּבִרְכָתוֹ, בֵּרַךְ אֹתָם, אחר כך הוא מצווה אותם לקבור אותו במקום המוכן לו במערת המכפלה. ובסוף כתוב (בראשית מט): [לג] וַיְכַל יַעֲקֹב לְצַוֹּת אֶת-בָּנָיו, וַיֶּאֱסֹף רַגְלָיו אֶל-הַמִּטָּה; וַיִּגְוַע, וַיֵּאָסֶף אֶל-עַמָּיו. את המלים וַיִּגְוַע, וַיֵּאָסֶף מפרש רש"י: ומיתה לא נאמרה בו ואמרו רז"ל יעקב אבינו לא מת. דברי רבותינו אלו הם במסכת תענית (ה/ב) ומסופר שם שר' נחמן ביקש מר' יצחק שיגיד דבר תורה, איזה חידוש. אמר לו: כך אמר ר' יוחנן, יעקב אבינו לא מת. אמר לו ר' נחמן, אומנם נכון שלא כתובה מיתה, אבל הרי התורה מספרת בפירוט מה קרה אחר כך (פרק נ): [א] וַיִּפֹּל יוֹסֵף, עַל-פְּנֵי אָבִיו; וַיֵּבְךְּ עָלָיו, וַיִּשַּׁק-לוֹ.

ובהמשך כתוב שיוסף ציווה לחנוט את אביו: וַיַּחַנְטוּ הָרֹפְאִים, אֶת-יִשְׂרָאֵל. וזה בטח לא סתם סיפור. גם כתוב בהמשך שבניו העלו את ארונו לארץ כנען בליווי משמר מצרי כבד, רכב ופרשים, וקברו אותו במערת המכפלה בהתאם לצוואתו, אז איך אתה, אומנם בשם ר' יוחנן, אומר ש"יעקב אבינו לא מת"? איך ר' יוחנן אומר כזה דבר? ענה לו ר' יצחק, ר' יוחנן למד את זה מפסוק. כתוב (ירמיהו ל): וְאַתָּה אַל תִּירָא עַבְדִּי יַעֲקֹב נְאֻם ה' וְאַל תֵּחַת יִשְׂרָאֵל; כִּי הִנְנִי מוֹשִׁיעֲךָ מֵרָחוֹק וְאֶת זַרְעֲךָ מֵאֶרֶץ שִׁבְיָם, וְשָׁב יַעֲקֹב, וְשָׁקַט וְשַׁאֲנַן וְאֵין מַחֲרִיד: הפסוק הזה מסביר את העובדה שלא כתובה מיתה אצל יעקב וממנו למד ר' יוחנן ש"יעקב אבינו לא מת". הקב"ה מבטיח ליעקב שיושיע אותו עצמו (מֵרָחוֹק) ואת זרעו (מֵאֶרֶץ שִׁבְיָם).

הקב"ה מתחייב להושיע את יעקב ואותנו, שאנחנו זרעו, וכמו שאנחנו חיים כך גם הוא חי. ובלשון הגמרא שם: מה זרעו בחיים אף הוא בחיים. ר' נחמן קיבל את הדברים ומאז השתרשה אצלנו הקביעה יעקב אבינו לא מת. ומה המסר עבורנו? ובכן יש בסוגיה הזאת כמה מסרים ולא ננסה להקיף הכל. נתחיל בעצם ההסתמכות על הפסוק ונראה לאן נגיע. ר' יוחנן למד מפסוק ש"יעקב אבינו לא מת" וזה לימוד שסותר לכאורה את הפשט הכתוב בפרשת השבוע, אבל רק לכאורה. כי הסיפור על החניטה, האבל והקבורה מתאר את מה שחוו הסובבים, מה שחוו בני יעקב. הוא אינו אומר דבר ביחס ליעקב עצמו. ולא סתם לא נכתבה המלה "מת" ביחס אליו, העדרה מלמד אותנו שאכן לא מת.

המשכיות מעידה על חיוּת

כאמור, ר' יוחנן לומד את זה מפסוק בירמיהו. בכך הוא מלמד אותנו שאם הפסוק אומר את זה, לא משנה מה ראיתי או חוויתי, האמת מצויה בפסוק ולא ברשמים שלי. במלים אחרות, אומר לנו ר' יוחנן שגם אם בממד הסובייקטיבי, בחוויה הנפשית של בני יעקב ואפילו בהקשר הנסיבתי הוא אומנם מת, עדיין בממד האוביקטיבי הוא לגמרי חי. כי זה מה שלומדים מהפסוק, "מה זרעו בחיים אף הוא בחיים". ודומני שהמסר של ר' יוחנן עבורנו הוא די ברור: צריכים לחדש את החיבור לפסוקים. אין טעם ואין תועלת בריבוי ההערכות והתחזיות לעתיד, התשובות מצויות בפסוקים ובמדרשי חז"ל ושם יש לחפש אותן. והרי הובטחנו "יגעת ומצאת - תאמין".

וזה נכון לכל התחומים בחיינו, גם האישיים וגם הכלליים. אפילו בתעמולה נגד השחיתות וההפגנות של מוצ"ש, בקלות נוכל לדעת מי צודק. אם רק נפקח את העיניים לראות את המציאות ולבדוק מה נאמר על מציאות כזאת במקורות. הנה לדוגמה קטע קצר מהלכה ברמב"ם (הלכות איסורי ביאה יט, יז): הפוסל את אחרים תמיד, (מכריז שהם מושחתים למשל, חוששים שמא הוא עצמו מושחת) שכל הפוסל במומו פוסל. וכמובן, לעניין עצירת הגשמים שעל זה יש כמה פסוקים מפורשים בתורה. כתבנו על זה השבוע ומחו בפנינו על שהתייחסנו לראש הממשלה כמנהיג, כראשון בין שווים. המקור שלנו הוא במלכים א' י"ז ובמדרשי חז"ל בהבנת הסיפור. שם אחאב הרשע הוא המלך וההשפעה היא על כל ישראל.



אצלנו, ראש הממשלה אינו רשע אבל גם אינו מחובר נכון לשורשים המצויים בפסוקים ועל זה הצבענו באותה רשימה. כשיעקב חש שזמנו קצר הוא מזמין אליו את בניו (פרק מט): [א] וַיִּקְרָא יַעֲקֹב, אֶל-בָּנָיו; וַיֹּאמֶר, הֵאָסְפוּ וְאַגִּידָה לָכֶם, אֵת אֲשֶׁר-יִקְרָא אֶתְכֶם, בְּאַחֲרִית הַיָּמִים. [ב] הִקָּבְצוּ וְשִׁמְעוּ, בְּנֵי יַעֲקֹב; וְשִׁמְעוּ, אֶל-יִשְׂרָאֵל אֲבִיכֶם. קודם הוא קורא לכולם, הֵאָסְפוּ, הִקָּבְצוּ וְשִׁמְעוּ. שכולם יהיו ביחד באותו מעמד. וכשכולם סביבו הוא לא מברך את כולם כאחד אלא אומר לכל אחד את הברכה המיוחדת לו. ללמד אותנו שלכל אחד יש את הדרך המיוחדת לו למילוי השליחות שלו בעולם והסך הכל של כולם הוא שיוצר את השלמות. ובלבד שיעשו זאת מתוך הקשבה אֶל-יִשְׂרָאֵל אֲבִיכֶם. זו הדרך היחידה להגיע לאחדות ואלה חיי יעקב.