בימים אלה ארגון האומות המאוחדות חוגג 60 שנה להיווסדו בכינוס עולמי דרמתי, מתוך כוונה לטאטא את ההצעות לרפורמה שהיו אמורות להרחיק את ענני השחיתות והניהול הכושל האופפים את הארגון. למרבה הצער, הרפורמות המוצעות אינן מתייחסות כלל לאשמה המבישה מכל, והיא העמדת השיקולים הפוליטיים לפני המשימות ההומניטריות.
הדבר בולט במידה הגדולה ביותר במקרה של אונר"א, סוכנות האו"ם המוקדשת אך ורק לדאגה וטיפול בפליטים הערבים הפלשתינים. פליטים פלשתינים - בניגוד גמור לכל קבוצות הפליטים האחרות - נהנים מתמיכתה של סוכנות או"ם מיוחדת להם בלבד: סוכנות האומות המאוחדות לרווחה ולעבודה, United Nations Relief and Works Agency - UNRWA.
כל קבוצות הפליטים האחרים מקבלות תמיכה מגוף אחר של האו"ם:
United Nations High Commission for Refugees - UNHCR
מאז 1951 UNHCR עבד במסגרת התקנות של האמנה המתייחסת לסטטוס של הפליטים, כדי למצוא פתרונות ארוכי-טווח ובני-קיימא למשברים הכוללים פליטים. בעזרת הגנה משפטית ותמיכת חירום, UNHCR סייע בהצלחה ליותר מ-25 מיליון פליטים להתחיל בחיים חדשים.
לעומת זאת, לפליטים הפלשתינים לא נמצא שום פיתרון בר-קיימא במשך 57 השנים מאז שנוצרה בעייתם. תחילה מספרם היה בין 500,000 ל-750,000 והם מונים היום יותר מ- 4 מיליון. רובם חיים בתוך, או ליד, 59 מחנות בחמש מדינות. למצוקה שלהם יש השלכות נרחבות: בעיית הפליטים הפלשתינים עומדת במפורש בדרכם של המאמצים להשגת שלום במזרח התיכון.
כדי להבין את התופעה הייחודית של הפליטים הפלשתינים יש, ראשית כל, להבין עד כמה המוסד שנועד לסייע בידם הוא חריג ובלתי תקני.
סוכנות אונר"א נוסדה על ידי העצרת הכללית של האו"ם בהחלטה 302 בדצמבר 1949. מן ההתחלה, הסוכנות קיבלה מידה יוצאת דופן של אוטונומיה, בעיקר בגלל לחץ הגוש הערבי באו"ם. מסיבה זו היא היתה חופשית לתת בעצמה הגדרות וקווי פעולה - אשר היו שונים באורח ניכר מאלה של UNHCR.
לדוגמה, אונר"א מגדירה פליטים פלשתינים כ"אנשים שמקום מגוריהם הרגיל היה פלשתינה בין יוני 1946 ומאי 1948, אשר איבדו את בתיהם ואת אמצעי המחיה שלהם כתוצאה מהסכסוך הערבי-ישראלי".
בניגוד לזה, ההגדרה של UNHCR - ההגדרה המוכרת כנורמה בינלאומית - מתארת פליט כאדם הנמצא "מחוץ לארץ אזרחותו או מגוריו הקבועים; בעל פחדים מוצדקים מפני רדיפות בגלל גזעו, דתו, אזרחותו, השתייכות לקבוצה חברתית מסוימת או דעה פוליטית, והוא אינו יכול או אינו רוצה להשתמש בהגנה של ארץ זו מתוך פחד מרדיפות".
בהדגשת "ארץ אזרחותו או מגוריו הקבועים", UNHCR מתכוונת מפורשות שלא להכליל עובדים ארעיים שאותם כוללת הגדרת אונר"א: אזרחי ארצות ערב שהגיעו מארצות ערב השכנות לצורך חיפוש עבודה. יתר על כן, בעוד UNHCR משתדלת למנוע הרחבה של הגדרתה בדרכים שיעודדו שימוש בלתי הגון למטרות פוליטיות, אונר"א נהגה בדרך הפוכה לחלוטין. לא רק שהיא נמנעה מלשלול את סטטוס הפליט מאנשים שכבר אינם מתאימים להגדרה המקורית, כמו מאות האלפים שקיבלו אזרחות ירדנית מלאה, אלא היא מעניקה את מעמד הפליט ללא הגבלת זמן לכל צאצאי הפליטים.
על ידי הרחבת ההגדרה - שהיתה בעייתית מלכתחילה - אונר"א מבטיחה בוודאות שהבעיה תמשיך ותגדל יותר ויותר, וכך גם המצב ימשיך וייעשה גרוע יותר ויותר. למען האמת, למנהיגים ערבים רבים זוהי השאיפה הנסתרת. כל עוד בעיית הפליטים קשה ונראית לעין כל, מדינת ישראל נשארת שעיר לעזאזל נוח ביותר, שאותו אפשר להאשים בכל צרות האזור.
הגדרות שונות כל כך, באופן כלל לא מפתיע, מובילות לקווי מדיניות שונים ביותר. למעשה, עצם סירובה של אונר"א להתייחס לשום פיתרון מעשי מלבד לדרישה של העולם הערבי ל"זכות השיבה" לישראל - שלל מהפליטים הפלשתינים כל אפשרות לסיום מצבם הבלתי רצוי. לעומת זאת, סיום מצב הפליטות הוא המטרה המרכזית ש-UNHCR רואה כסיבת קיומו (raison d'etre) בהתייחסותו לפליטים שנמצאים בתחומי המנדט שלו.
פרט לעולם הערבי, מקובל מאוד בקהילה הבינלאומית שזרם של יותר מ- 4 מיליון פליטים פלשתינים לתוך מדינת ישראל היא מטרה לא מקובלת ולא מציאותית. מסיבה זו, מפתיע הדבר שלפליטים הפלשתינים מעולם לא הוצעו שום אמצעים ליישוב מחדש.
פרט לממלכת ירדן, העולם הערבי כולו מנע אזרחות מהפליטים הפלשתינים וצאצאיהם, למרות שרבים מהם נולדו והתחנכו באותן ארצות. אונר"א עצמה מעולם לא עודדה ישוב מחדש, לא לחצה על מדינות ערב לממש את האחריות שלהן כלפי פליטים אלה.
במקום זה, אונר"א נקטה במדיניות של עידוד הקשר הקולקטיבי של הפליטים למקומות המקוריים שלהם. דוגמה מחפירה של מדיניות זו היא הדרך שבה אונר"א סיכלה הצעות למגורי קבע מחוץ למחנות הפליטים.
לדוגמה, ב-1985 ישראל ניסתה להעביר פליטים לתוך 1,300 יחידות מגורים ליד שכם - מבלי שהיא תדרוש מהפליטים לוותר על "זכות שיבה". אלא שאז האו"ם התערב והודיע ש"פעולות ליישוב מחדש של פליטים פלשתינים בגדה המערבית רחוק מהבתים והרכוש שמהם הורחקו, משמעותן פגיעה בזכותם הבלתי-ניתנת-להפקעה לשיבה".
אך עם כל הבעייתיות בפעולות אונר"א, הקשים ביותר הם קשרי הסוכנות עם הטרור. לדוגמה, על פי דוח משנת 2003 של משרד החשב הכללי של ארה"ב, עובדים של אונר"א נאסרו ונמצאו אשמים בבתי משפט צבאיים ישראלים בזריקת פצצות תבערה באוטובוס ישראלי, החזקת חומרים לייצור פצצות, והעברת חומרים כימיים הדרושים להכנת פצצות.
דורי גולד, השגריר לשעבר של ישראל באו"ם ראה פוסטרים של שאהידים בבתים של עובדי אונר"א בעת ביקור בג'נין באפריל 2002. "היה לי ברור שעובדי אונר"א עסוקים במקביל כסוכנים של החמאס", אמר גולד בראיון בדצמבר 2003.
אין בזה כל הפתעה, כמובן. כפי ששר העבודה ברשות הפלשתינית אמר בפברואר 2000, כל צעיר במחנה הפליטים של אונר"א בלאטה מחזיק בנשק אישי, מפני שוועדת ההיגוי המקומית - גוף רשמי של אונר"א - הצביעה למען העברת סכומי צדקה לקניית רובים במקום מזון או צרכי יסוד אחרים.
בין אם אונר"א פוחדת להתערב בפעילות הטרוריסטית במחנות, ובין אם היא הפכה למעורבת כל כך בתשתית הטרוריסטית עד שלא ניתן להפריד ביניהן - ברור לחלוטין מהעדויות שסוכנות שתפקידה לשרת מטרה הומניטרית גויסה לעידוד אג'נדה פוליטית קיצונית.
אמנת האו"ם לעניין הפליטים קבעה סטנדרטים בינלאומיים בנוגע לפליטים. בסטייתה מסטנדרטים אלה, סוכנות אונר"א לא רק שאינה עוזרת כלל לפיתרון בעיית הפליטים הפלשתינים, אלא היא ממש מחבלת בפיתרון. אותן אומות המעוניינות במציאת פיתרון אמיתי ובר-קיימא לבעיית הפליטים הפלשתינים, פיתרון שהוא תנאי בל-יעבור לשלום במזרח התיכון, צריכות לפעול למען סיום המנדט של אונר"א ובמקומו להחיל את המדיניות של UNCHR לשאלת הפליטים הפלשתינים.
