העיריה ומלחמתה בקבצנים

לתומי סברתי שנושא הקבצנים המשתלטים על הצמתים השונים בתל אביב אכן עומד לפני סיום. אחרי סידרה ארוכה של ידיעות/הערות וכתבות שהאירו את הפרשה מכל עבריה, יצאה העיריה, בשיתוף עם המשטרה, למבצע ביעור צמתים. הטלוויזיה הנציחה גרירת קבצנים אל מכוניות העיריה ובמקרה הצורך - גם אל ניידות המשטרה. עברו יומיים-שלושה של שקט יחסי בצמתים, אולם מייד בשוך הסערה התקשורתית - חזרו הקבצנים אל מעוזיהם הקודמים, עד ל"מבצע מבעיר" חדש.

אך עוד לפני שניתנה לתוכנית העיריה/המשטרה הזדמנות לרקום עור וגידים, כבר נמצאו לה רחמנים בני רחמנים שליבם לא מלאם והם יצאו חוצץ נגד המגמה לנקות את הצמתים ממכת הקבצנים. אני יודע שלכל שני אנשים יש שלוש דעות בכל הקשור לנושא מסויים, אך במקרה זה - אסור להיכנע.

אין להשוות קבצני דרכים לנגני רחוב. לקח לי זמן כדי לרדת לעומקו של הנושא. נגן רחוב הוא איש מקצוע והעולים החדשים שזה מקרוב באו, אינם רואים בו פחיתות כבוד. קבצן רחוב לעומת זאת, הגיע לשפל המדרגה אם וכאשר הוא ניראה פושט יד בקרן רחוב.

בצאתי מאחת ההצגות בהבימה, פגשתי בנגן רחוב שהזמין אותי לקונצרט שלו שערך באולם ברמת-גן. נעניתי - ולא האמנתי למראה עיני. בהבימה הוא היה סתם עוד נגן רחוב; באולם הרמת-גני הוא היה קונצרט-מייסטר, מנחה ומגיש התוכנית ומלווה בפסנתרנית.

כמה שנים קודם לכן פגשתי את קבצני הדרכים הראשונים שהתמקמו בקרן הרחובות קפלן ואיבן-גבירול. הם עבדו בחבורות של שלושה-ארבעה, כאשר שניים מהם היו תמיד בצומת, אחד מקביל את פני הנוסעים מדרך פתח תקוה לאיבן-גבירול ולרחוב דיזנגוף, והשני עמד מוכן ומזומן לקבל את פני הנוסעים בכיוון ההפוך, מדיזנגוף מזרחה.

באחד הימים, בעודי מחכה למונית, ניגש אלי אחד הקבצנים, שלא היה בתורנות בצומת, ולחש על אזני הצעה בזו הלשון: "אתה רואה את המכונית הזאת? שווה הרבה כסף", והצביע על מכונית ספורט כסופה עם גג מתקפל. היכרתי את המכונית. היא הייתה שייכת לידיד. הקבצן ראה אותי משוחח לא אחת עם בעליה ולכן הציע לי, פשוטו כמשמעו, להעלימה ולאחר מכן לחלוק את הכסף בין שנינו...

לא קראתי למשטרה כיוון שידעתי שהאיש, ש"משרדו" היה על מדרגות בית סוקולוב, לא תמיד בהכרה. הוא שתוי דרך קבע. מצד שני - לא היו בידי כלים לבדוק אם באותן דקות היה האיש שתוי או פיכח.

באותם ימים הספקתי גם לעמוד על צורת ההתארגנות של קבוצת הקבצנים. כולם סרים למרותו של אחד, כנראה המנהיג. בכל שעה הוחלפו הצוותים, כאשר הזוג המסיים מונה את השקלים, רץ אחד מהם לסופר שממול והצטייד בבקבוק או שניים של וודקה, הדלק שמניע את הקבצנים בצמתים.

וכך, כשהם שתויים, המשיכו הקבצנים להתגודד בצמתים, לסכן את עצמם ולא פחות מכך - את הנהגים. את הנגע הזה ביקשנו רבים לעקור וראשי העיר כבר הגיעו למסקנה שיש לפעול בנידון.

עד מתי? יתכן וכל הפעולות הללו לא החזיקו מים. אחרי יומיים-שלושה שוב ניראו קבצנים בצמתי שכונות הצפון. עם ישראל, עם של רחמנים בני רחמנים.