כאדם אתיאיסט אני שואב מארון הספרים היהודי ובמידה רבה מפרשת השבוע של השבת הגדול ומהפטרת השבוע כמיהה לחברה, המבוססת על דפוסי שוויון חברתי, חברה שמבססת צדק סוציאלי על אדנים של צדק מדיני.

פרשת "צו", אותה קוראים בשבת שלפני הפסח, ידועה בשם "שבת הגדול". שבת זו מיוחדת באמונה המתחדשת שהתגלתה בה. מצביעה על היות חג הפסח לא רק חג המציין את החרות, אלא גם חג המבטא קבלת עולם ערכים מוסריים שמייצגת התורה. שבת בפתחו של חג החרות ואימוץ הצווים שמייצגת התורה. שבת המשלבת כמיהה לחרות עם כמיהה לחברה, החיה על-פי סולם ערכים שניתנו על-ידי אל, שמילא תפקיד משמעותי ומכריע במימוש היציאה מעבדות מצרים לחיי חרות.

הפרשה מתחילה בספר ויקרא פרק ו', בו דובר אלוהים אל משה: "צַו אֶת אַהֲרוֹן וְאֶת בָּנָיו לֵאמוֹר זֹאת תּוֹרַת הָעוֹלָה...". מכאן שה"צו" מתייחס לצווים הקשורים במלאכת הקרבת הקורבנות על-ידי הכוהנים.

מלאכת הקרבת הקורבנות אינה עומדת על סדר היום של חיינו. ומצער שיש בינינו, השוקדים על חידוש הקורבנות, אקט של טבח חיות היאה לבית מטבחיים ולא למקום של קדושה רוחנית.

אני מאמץ את ציווי המלה "צו" מתוך נאמנות לערך הגלום בכלל "גָּדוֹל הַמְּצַוֶּה וְעוֹשֶׁה מִשֶּׁאֵינוֹ מְצַוֶּה וְעוֹשֶׁה". אני פתוח ל"צַו", אני פתוח לאימוץ צווי ערכים מוסריים והומניים של ספר הספרים. אני מאמץ את צו שבקע בהר סיני: צו קול הצדק - לפעול לחברה של צֶדֶק סוציאלי ולא של חברת צְדָקָה עם פערים חברתיים. לפעול לחברה שלא תשלים עם קיומה של קוטביות מעמדית כפי שקיימת היום בישראל.

צו מעשה הבריאה הוא קריאה לפעול להגנת היקום מפני סכנת הכחדה על-ידי מעשים בלתי אחראים של מכונת תעשיה דורסנית, שתאוות רווחי ממון מניעה אותה, בלי לתת את הדעת לנזקים לעתידו של הדבר הנפלא שנקרא טבע: "כִי אֶרְאֶה שָׁמֶיךָ מַעֲשֶׁה אֶצְבְּעוֹתֶיךָ, יָרֵחַ וְכוֹכָבִים אֲשֶׁר כּוֹנַנְתָּ". (תהילים ח' 4).

צו הקול המוסרי מתבטא באימוץ ההכרה, שיצר לב האדם הוא טוב מנעוריו. על הטוב הזה חובה עלינו לגונן בטיפוח מערכות של השכלה וחינוך, שיסיעו בבניית חברה שנעים ובטוח לחיות בה.

פרשת "צו" יש בה כדי לעורר כל אחד לראות עצמו כחלק מישות גדולה יותר. לראות עצמו כמי שנכון לתרום ולפעול, כי גדולה המצווה ומי שעושה אותה. והמצוות אינן בהכרח רק ההלכות של שולחן ערוך המסדיר לנו את מערכת העשייה לפרטיה ולדקדוקיה.

בהפטרה של פרשת "צו" אנחנו קוראים בירמיהו פרק ז' פסוקים כ"א-כ"ח. בנוסח אשכנז ממשיכים עד פרק ח' פסוק ג'. מן הראוי שנאזין לקול המחאה של הנביא ירמיהו. ירמיהו לועג לחברה ומנהיגיה, שאימצו את פולחן הקורבנות כערך טקסי ראשוני תוך רמיסה בוטה של ערכים סוציאליים וחברתיים.

בהפטרה הנביא מקצין את דבריו בלעגו עד כדי אמירה: "כֹּה אָמַר אְלוֹהֵי צְבָאוֹת... כִּי לֹא דִּבַּרְתִּי אֶת אֲבוֹתֵיכֶם וְלֹא צִוִּיתִים בְּיוֹם הוֹצִיא אוֹתָם מִמִּצְרַיִם עַל דִבְרֵי עוֹלָה וָזֶבַח" (ירמיהו פרק ז' פסוקים 22-23).

בהפטרה של הפרשה אומר לנו הנביא את הדבר החשוב ביותר - העשייה הדתית הערכית מתבטאת בעשייה מוסרית ובהשתתת מסד לחברה של צדק סוציאלי. בלעדיהם אין ערך ואין ממשות לביטויי הטקס הפולחני. הנביא חוזר ושונה לא צוויתי את אבותיכם בעת היציאה ממצרים בקורבן זבח ועולה אלא - "תַּעֲשוּ מִשְׂפָּט ... גֵּר יָתוֹם וְאַלְמָנָה לֹא תַּעַשְׁקוּ" (שם פסוק 7).

מצערת העובדה שהקול המוסרי של הנביא ירמיהו היה קול בודד של נרדף על-ידי השלטון. במידה רבה יותר מצערת וכואבת העובדה שהוא נרדף גם על-ידי דעת קהל עוינת.

קולו הצלול של ירמיהו במישור המדיני נגד המלחמה, ובמישוריות החברתית בעד צדק סוציאלי, כפי שבא לידי ביטוי בנבואותיו, גרם לבידודו החברתי. מכאן הייתה קצרה הדרך שתגובת הממסד השלטוני תהיה בוטה ותסתיים במאסר. הסיבה הישירה להשלכתו לכלא בתנאי בידוד קשים קשורים במיוחד לאמירות, שנאמרו בפרק הזה.

חסרה לי היום העוצמה של הקול, אותו ביטא הנביא ירמיהו, קול ששחה נגד הזרם ולא נרתע מהמחיר שזה דרש ממנו. מפרשת השבוע אני שואב את כוחי להגיד לחברה, שחובה עלינו לחתור לצדק חברתי המבוסס על צדק מדיני.