מה בין מתן תורה לקבלת תורה

בין שאר שמותיו של חג השבועות, ידוע ומקובל בקרב קהילות ישראל השם חג "מתן תורה". שם הבא לציין את חשיבותו של היום שבו ניתנה תורה לעם ישראל בהר סיני.

לכל אחד משמותיו יש את הסמליות המבטאת את מהותו של החג. בחג זה קיבלנו את התורה אשר נותנת לנו את הערך האמתי והמלא של החיים. על-ידי התורה מתגלית המציאות המיוחדת של עם ישראל המבדיל אותו מהעמים הקיימים בעולם. בתורה יש פריסה מלאה על כל ערכי החיים: בין אדם לחברו, בין אדם למקום, בין אדם לארצו ואדמתו, בין אדם לממשלתו ובין העם לכל אומות העולם.

התורה היא מושלמת ואין לנו רשות למחוק או להוסיף אות אחת מן הכתוב. מחד-גיסא, מפורש ומודגש בה שלקראת מתן תורה הייתה נצרכת הסכמה וקבלה מרצון של עם ישראל.

בתחילה הקב"ה שולח את משה לומר לבני ישראל: "אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים... ועתה אם שמע תשמעו בקולי... והייתם לי סגולה מכל העמים... (שמות י"ט, ד-ה')". עם ישראל מסכים לקבל את התורה: "כל אשר דיבר ה' נעשה (שמות כ"ד, ז')". ומפרש במקום רבינו בחיי: "הודו וקבלו עליהם עול התורה והמצוות ועשו כן ברצונם", וממשיכה התורה: "וישב משה את דברי העם אל ה' (שמות י"ט, ח')". יש לציין שזו הפעם הראשונה מתחילת שליחותו של משה רבנו עבד ה' להוציא את ישראל ממצרים, שהקב"ה פונה לעם וממתין לתשובתם.

מאידך-גיסא, מפורסמת אמרת חז"ל שהקב"ה הכריח את ישראל לקבל את התורה, כפה עליהם הר כגיגית כפי המובא במסכת שבת: "אמר רב אבדימי בר חמא בר חסא, מלמד שכפה הקב"ה עליהם את ההר כגיגית ואמר להם, אם אתם מקבלים התורה מוטב, ואם לאו שם תהא קבורתכם. אמר רב אחא בר יעקב, מכאן מודעה רבה לאורייתא, אמר רבא, אף על-פי כן הדור קבלוה בימי אחשוורוש דכתיב 'קיימו וקבלו היהודים', קיימו מה שקבלו כבר (דף פ"ח, ע"א)". חכמנו ז"ל מלמדים אותנו שבמעמד הר סיני עם ישראל קיבל את התורה מתוך כפייה, ורק בימי אחשוורוש הוא שב וקיבל אותה מרצון.

קבלה מרצון

על פניו נראה הדבר תמוה, מדוע היה צריך הבורא לכפות את ישראל לקבל את התורה, הלא עם ישראל ודאי רצה לקבל את התורה שהרי אמרו "נעשה ונשמע", כמו-כן, מדוע אומרת הגמרא שישראל קיבלו את התורה בכפיה?

לשאלה זו ניתנו מספר פירושים, אנו נמנה שניים מהם.

פירוש ראשון: התוספות במסכת שבת (פ"ח, ע"א) כתבו: "כפה עליהן הר כגיגית - ואע"פ שכבר הקדימו נעשה לנשמע, שמא יהיו חוזרים כשיראו את האש הגדולה שיצאה נשמתן". כלומר, אומנם עם ישראל קבל את התורה מרצון, אולם יש לחשוש שבשעת המעמד יחזרו בהם. הכפייה באה רק כדי למנוע שלא יחזרו בהם מהסכמתם. וכיוון שמתחילה הייתה קבלה מרצון, והכפייה רק גורמת שלא יהיה שינוי מצב - אין זה נחשב כקבלה מחמת כפייה אלא כקבלה מרצון.

פירוש שני: המהר"ל מסביר בלשונו הבהירה שנתינת התורה היא דבר הכרחי יסוד העולם שאי-אפשר בלעדיו ולכן הקב"ה מצדו נותן את התורה כדבר אלוקי ונצחי: "מה שכפה עליהם ההר, שלא יאמרו ישראל אנחנו קבלנו התורה מעצמנו. ואם לא היינו רוצים לא היינו מקבלים התורה, ודבר זה לא היה מעלת התורה. כי התורה כל העולם תלוי בה. ואם לא הייתה התורה היה העולם חוזר לתוהו ובהו. לפיכך אין ראוי שתהיה קבלת התורה בבחירת ישראל, רק שהיה הקב"ה מחייב ומכריח אותם לקבל את התורה שאי-אפשר זולת זה שלא יחזור העולם לתוהו (גור אריה שמות י"ט, כ"ב)".

הקב"ה מצדו רוצה ומוכרח כביכול לתת את התורה, אבל כדי שהתורה תתקבל מצדנו מוכרח הדבר שאנחנו נסכים לכך בבחירתנו וברצוננו. שני המסלולים המקבילים חייבים להיפגש בהתאמה מלאה. לכן הקב"ה "היה מפתה אותם ומרצה אותם קודם" (לשון המהר"ל) עד שהסכימו בלב שלם. לאחר מכן הראה לעם שמצדו הוא גם מכריח אותם ואין אפשרות קיום לעם ולעולם ללא תורה.

חז"ל מלמדים אותנו להתבונן על מה שהתרחש בעומק ליבם של עם ישראל במעמד הר סיני. מצד אחד, העם מקבל את התורה מתוך שמחה אמתית שכן במפגש עם התורה - עם דבר ה', ישראל פוגשים כביכול את הקב"ה בצורה הכי ישירה. מעמד הר סיני מעמד מרומם ומאד עליון שבמהלכו ניטלת נשמתם של ישראל וניתנת להם נשמה חדשה - התורה, והם נעשים בני העולם הבא. מצד שני, עם ישראל בתהליך התבגרותו עומד למרגלות ההר מתוך מציאות החיים המוחשית שלהם. והם מלאים בכוחות שונים ומגוונים, רצונות ודחפים שונים זה מזה ואף סותרים זה לזה. ועם כל זה הם עומדים למרגלות הר סיני בתחתית ההר לקבל את התורה - האמת האלוקית האחת והנצחית. התורה יורדת לעולם כשעם ישראל עדיין לא מוכן, היות שחייהם מלאים בכוחות שעדיין סותרים. במצב זה הקב"ה כופה עליהם הר כגיגית ואף על-פי כן ישראל נדרשים לעבוד את ה' בשמחה.