לאחרונה קשה לעקוב אחר מדיניות הביטחון של ישראל מול סוריה והשוכנים בה: רוסיה, אירן וחיזבאללה. לכאורה המדיניות ברורה: ישראל לא תשלים עם שתיים: התבססות אירנית בסוריה ותעשה כל שביכולתה למנוע זאת; וכן לא תשלים עם העברה לחיזבאללה של נשק הַמְּשַׁנֶּה מצב קיים.
עד לאחרונה שמרה ישראל, בחכמה רבה, על העמימות. רק "מקורות זרים", לרבות "אל-ג'זירה" והטלוויזיה הסורית עצמה, דווחו על הפצצות ישראליות בסוריה ובלבנון, ואפילו כאשר נמצאו מֵכַלֵּי דלק נתיקים של מטוסים ישראלים על אדמת טורקיה לאחר התקפה בסוריה, לא אישרה ישראל שהם נותקו ממטוסיה בדרכם למשימה בסוריה.
מזה שבועות הגישה השתנתה. רה"מ ושר הביטחון התחרו ביניהם בפרסום איומים על אירן וסוריה, ונוספה מעין נימה לגלגנית על העדר תגובה מצד משטר אסד. התרשמותי, רק כאזרח הקורא עיתונות ומקשיב למדיה, הייתה שמנהיגינו רוצים למשוך את חיזבאללה ואת המשטר הסורי למלחמה או לעימות חריף באופן מיידי. בעקבות המנהיגות הפוליטית החלו גם צה"ל ה"מוסד" והשב"כ, לפרסם פרטים וסיפורים על מבצעים עלומים שביצעו בעבר והמדיה נחשפה להמון סיפורי מבצעים עלומים-עד-כה של זרועות הביטחון. גישה חדשה זו היא איוולת מסוכנת וממש משחק באש בלב שדה קוצים יבש ומוכן לדליקה.
אחד השיאים בגישה "החדשה" היה השבוע בדברי הרהב של מפקד חיל-האוויר, שהתגאה שישראל היא המשתמשת הראשונה ב"האדיר", ואף הציג קְבַל כל העולם מטוס אדיר [35-F] בשמי דמשק. זו ולי פרסומת ליצרן אך דומני שגרמה לחמיצות-מה אצל טייסים אמריקנים...
אסד אומנם ניצח באכזריות ובטבח, או ג'נוסייד, של הַסּוּנִים, ובעזרת הרוסים, האירנים והחיזבאללה, גבר על המורדים במשטרו. הוא ניצל עד-כה מהשמדה או הדחה, אך עדיין לא חזר לעוצמתו שלפני "האביב הערבי" ולפני המרידה נגד משטרו. הוא נסמך על השליטה האווירית של רוסיה ועל לוחמי הקרקע השיעים.
אם אנו מחפשים עתה עימות מידי עם אירן וסוריה - אנו בדרך הנכונה. אולם אם אין לנו ענין במלחמה כזו - אנו צועדים בפטפטת הפומבית הזו בדרך חתחתים. לאומות ולמנהיגים יש כבוד עצמי. ואם בכל העולם כך, במזרח התיכון על אחת כמה וכמה.
לא מלחמה אחת פרצה בשל פגיעה בכבוד. מי שקרא את "מצעד האוולת" ספרה החכם של ההיסטוריונית ברברה טוּכְמָן על הסיבות לפרוץ מלחמת העולם הראשונה, בה מתו "רק" 16 מיליון איש, בשל גינוני כבוד ובריתות בין מדינות בעקבות אי-הסגרתו למשפט של סטודנט סרבי שירה למוות בפרדיננד, יורש-העצר האוסטרו-הונגרי, קיבל דוגמה מוחשית לתוצאות של פגיעה בכבוד. גם מלחמת העולם השנייה פרצה, במידה רבה, בשל תיאוריה שהנאצים פיתחו על הפגיעה בכבוד הלאומי הגרמני. הם טענו שהצבא הגרמני לא הובס במלחמת העולם הראשונה וכי גרמניה נכנעה בשל תככים ובגידות, בהן הואשמו כמובן גם היהודים.
לא ניכנס פה לעניין השנאה התהומית, בת מאות השנים, בין הסונים לשיעים, שמרכיבים של כבוד תופסים בה חלק מרכזי.
ומדוע אנו כותבים פה על כבוד? כי כל עוד היו פגיעות קשות במרחב האווירי של סוריה ולבנון, כל עוד הייתה עמימות בזהות התוקפים שהשמידו נשק מתקדם ושיירות של תחמושת, כאשר מפעם לפעם [מעט מדי] גם האמריקנים ירו טילים, יכול היה אסד להתעלם מהפגיעות ולא להגיב. הוא זכה לקיתונות של בוז מצד ערב הסעודית ומצד אמירויות המפרץ שלגלגו על "גבורתו" בטבח שעשה בבני-עמו, מבלי להעז ולהשיב מכה לישראל שהלמה בו. עתה, משהחלה ישראל להודות במעשי מטוסיה אנה אסד בא? היכן יסתיר את כבודו הפגוע?
יש להניח כי בעימות בינינו לסוריה אנו ננצח, אך נשלם על כך בהרבה דם. שוב, השאלה היא למה ולמי עימות כזה נחוץ? כלום לא היה די בהרס אמצעיו של המשטר הסורי שוב ושוב בלי להודות מיהו התוקף? כפי שהיה למשל בהריסת הכור הגרעיני בא-זור? האם היה כורח להתהדר בכך בראש חוצות? ולא נזכיר פה שיקולים פוליטיים פנימיים בתוך ישראל. ועתה נשאל: עד כמה תוסיף מוסקבה להתעלם מהפגיעות בבן חסותה הסורי?
גם כבודה של רוסיה נפגע מההתהדרות הישראלית. לכאורה הוכחנו את אָזְלַת ידה של רוסיה בטיב הטילים נגד מטוסים שסיפקה לסוריה. כלום לא צפוי שרוסיה תעדכן את נשק הנ.מ. שבידי אסד? כלום לא נגרום לרוסיה לשקוד על שכלול אמצעיה להגנה מפני מטוסים דוגמת ה-35-F? כלום לנו יש אינטרס בשכלול כזה, ושל המטוס הבלתי נראה שהיא פיתחה מול המטוס האמריקני?
רוסיה מכרה לטהרן אמצעי הגנה מתקדמים ביותר אך הצליחה עד כה לעכב את משלוח מלוא אותם אמצעים, חלקית, כנראה גם בשל בקשותיו של נתניהו. כלום זהו אינטרס שלנו לעודד את הלחץ האירני על רוסיה לספק לה את החדישים שבאמצעי הנ.מ.?! כלום יִיטַב לטייסינו, או לטייסים האמריקנים, שאולי יִשָּׁלְחוּ בעתיד לפצפץ את המעבדות הגרעיניות באירן, אם יחשפו אז למיטב אמצעי הנ.מ. מתוצרת רוסיה?
קלינט איסטווד הזכור לטוב שָׂם בפי אחד משחקניו במערבון ידוע משפט מֵעֵין: "אם אתה צריך לִירוֹת - יְרֵה, אל תדבר"! זה כל כך נכון ונחוץ באזורנו.
אפשר וגם צה"ל, ובעיקר חיל האויר, צריך לאמץ את סיסמתו של "השב"כ: "מגן ולא ייראה". יש הזוכרים כי עבד אל-נאצר, נשיא מצרים, לא התכוון מלכתחילה לצאת למלחמה בישראל ערב מלחמת ששת הימים, אך טעה להאמין בעצמו בפטפוטיו היהירים ומצא עצמו מחויב להתהדרותו ולתככיו והסכמיו עם סוריה [וירדן] והדברים ידועים.
כבר אמרו חכמינו: "סייג לחכמה שתיקה".
יחסי ישראל עם ארה"ב במנהיגותו של דונלד טראמפ
אכן דומה שישראל וארה"ב מצויים עת בירח דבש דיפלומטי וביטחוני. יבורך הנשיא טראמפ על ידידותו, על החלטתו להכיר בירושלים כבירת ישראל, על פגיעה בשלטון אסד, על תמיכתו במורדים, על ירי טילים [בהחלט לא מספיק] ועל העברת השגרירות לבירה [דבר שטרם עשתה ממשלתנו אנו, שרבים ממשרדיה עודם בתל אביב], אולם יש להזהר ולעצור את הנתק, ואולי אפילו היריבות-לכאורה, שנוצרה בין ישראל למפלגה הדמוקרטית בארה"ב. רה"מ נתניהו עשה דבר שאיש לא עשה לפניו: הוא הופיע לפני הבחירות בארה"ב ונאם בפני הקונגרס מעל לראשו של הנשיא אובמה. אובמה לא שכח ומנע וטו במועצת הביטחון ודומה כי גם גרם לישראל נזקים נוספים.
הנשיא טראמפ ראוי למלוא ההערכה על החלטותיו ומעשיו אולם לא לעולם חוסן. הגלגל סובב: נשיא בארה"ב בא והולך. אין אנו יודעים מי יכהן בחדר הסגלגל אחרי טראמפ. ידידותה של המעצמה ארה"ב על כל מרכיביה היא החשובה לנו. חוששני שפגענו יותר מדי באנשי המפלגה הדמוקרטית, אשר רוב הנשיאים שבאו מקרבה היו אוהדים לישראל. ארה"ב אינה באר אשר על פיה מִדְלֶה וְחֶבֶל המחובר בכל אחד מקצותיו לדלי, כך שכאשר אתה מעלה דלי אחד מלא מים חיים, אתה "מטביע" את הדלי האחר במים שבתחתית. גם תורו יגיע. יש שיטות יעילות יותר.
שוב - אל לנו לפגוע בכבודם של אותם המונים שלא הצביעו הפעם לנשיא
דונלד טראמפ. כבודו העצום של זה יטופח, אך מבלי לפגוע בכבוד יריביו שם.
שירתה הזכה של דלית בת אדם ידעה לשבות לבבות, שירה שהלכה במסלול השיבה המאוחרת, שיבה למחוזות ילדותה, למחוזות הקסם של ימי האתמול
