נשיאת חן ללא סיכון - היפים והאמיצים לעומת גבורתם של סוקרטס, סולז'ניצין ואריה אבנרי
בכל מקהלת המשמיצים את ישראל וראשיה אני לא מוצא ולו אחד המסכן את עצמו, את כספו או את שמו. אדרבה, רובם נושאים חן, עושים חנדלאך, מדברים דברי חלקות, חנופה, חנפנות, או בלשון עממית יותר "מלקקים", לגורמים רבי השפעה וכסף תוך קבלת טובות הנאה או מעמד או
כבוד או תשבוחות. כשסופר ידוע נושא את נאום הקוואזי-בית שלו בערב יום הזיכרון במה הוא מסתכן? כבר ראינו שבגלל שישראל מדינה דמוקרטית הוא לא מסתכן במאסר, בתביעת דיבה, מקסימום יגנו אותו כמה טוקבקיסטים אלמונים ושרת התרבות. אבל הוא לא מתרגש לא מהטוקבקיסטים שהוא לא קורא ולא משרת התרבות כי היא לא קוראת את צ'כוב. אדרבה, מי שנושא חן ועושה חנדלאך היא דווקא שרת התרבות העושה כל מאמץ להתקרב לאליטות היוניות ועוברת (בצחוק כמובן אך בכל צחוק יש גרעין של אמת) מבחן קבלה להבימה בשביל לגלם את תפקידה של אחת משלושת האחיות של צ'כוב שהיא לא קוראת. היא אומנם רגילה לשאת חן ולהרבות בדברי חנופה לשליט ולאשתו, כמו רבים בליכוד ובשלטון, אבל היונים לא יותר טובים מהם, כי הם נושאים חן לגורו שלהם, לעורך שלהם, למנהל התיאטרון שלהם. מה "מקריב" הנואם כשהוא יוצא בשצף קצף נגד מדינתו ואומר שהיא פחות מבית? האם מספר הקוראים שלו יקטן? יש לו את קהל הקוראים המסור שלו בארץ ובעולם שדבריו אף יאדירו אותו בעיניהם, או לכל היותר יהיו אדישים למסרים שלו, כי הוא נשפט על איכויותיו הספרותיות, כמו שוגנר נשפט רק על גאוניותו כמלחין ולא בגלל היותו אנטישמי. האם המדינה תחרים את רכושו, הוא יודע בודאות מוחלטת שזה לא יקרה. מה הדבר החמור ביותר שיקרה לו? הוא יקבל למחרת את פרס ישראל ויצטרך ללחוץ את ידו של נתניהו עם פני אבל, כאחד שכפאו שד.
ומה מסכנת השחקנית הדגולה בזה שהיא לא לוחצת את ידו של נתניהו? כלום תיפגע רמת הכנסתה? יקטן מספר המבקרים בסרטיה? יוטל עליה חרם כפי שהיא מטילה על נתניהו? המוסד יחטוף אותה? היא לא מסכנת דבר! לכל היותר, יהיו כמה טוקבקיסטים שממילא היא לא קוראת שיגנו אותה. ובמה מסכן פרופסור מכובד כזה או אחר כשהוא משתלח ב
ממשלה, במדינה וקורא להם פשיסטים, יודונאצים ורוצחי ילדים? מה קרה לכל היונים שאמרו דברי בלע נגד המדינה, ה
מתנחלים, הממשלה? הם מוזמנים להרצות במכללה לביטחון לאומי, מקבלים פרס ישראל ונושאים חן בעיני כל מי שחושב כמותם. מכיוון שהיונים ממילא מצויים במציאות וירטואלית, עם ה
עיתון שלהם, החברים שלהם, הצדקנות שלהם והמוסר שלהם שאין בלתו, הם יכולים לאמר כל דבר מבלי שיאונה להם כל רע.
מי שמסתכן היו אלה שחתמו על
הסכם אוסלו, כשהיה בן בליעל שרצח את רבין בשנת 1995 בשל כך, כמו שהיה בן בליעל שרצח את סאדאת. אמיל גרינצוויג מ
שלום עכשיו נרצח, בשנת 1983, הונח מטען חבלה בפתח ביתו של פרופסור והיו התקפות פיזיות, אבל אלה יוצאים מהכלל, כך שלעיתים נדירות ביותר איש שמאל מסתכן מעבר לתגובות של טוקבקיסטים. ולעומת הסיכון הזה שהוא בוודאי לא ממשלתי או ציבורי או חברתי - מה היתרונות?
כותבים ומצטטים אותך, את מאמריך ונאומיך בעיתונים חשובים ביותר בעולם ובישראל. מזמינים אותך להרצות במיטב האוניברסיטאות במשכורות עתק בהשוואה למשכורות בישראל. מפרסמים את ספריך במיטב הוצאות הספרים. אתה מקבל פרסים מאוד יוקרתיים. אם אתה עושה סרט "זוועתון" (מערבון כבר לא באופנה) שבו אתה מתאר את צה"ל כצבא של קלגסים, הערבים כקורבנות, חיילי צה"ל רוצחים וקוברים את כלי הרצח, אתה זוכה לתשבוחות של כל החוגים הנחשבים, פרסים או מועמדות לפרסים, למרות שהסרט שלך גרוע מבחינה קולנועית, ללא קשר לתכנים המכפישים. אבל אם השתלחת בישראל סולחים לך על האיכות הגרועה כי אתה אביר הצדק, מגן החלשים, תוקף את הנאצים והפשיסטים, רוצחי הילדים והאזרחים התמימים. אני כנראה מזוכיסט ורואה סרטים אלה וסרטים פלשתינים דומים כי אני רוצה להבין עד לאיזה עומק מגיעות תהומות השנאה. כשאתה משתלח נגד המתנחלים ספרייך הופכים לבסט סלר. כשאתה שגריר, אלוף או קצין צה"ל לשעבר וקורא לחרם או אוסף ראיות מפלילות נגד המדינה, ראשיה וצבאה, אתה מתקבל בכבוד רב במדינות רבות, ביניהן ידידותיות לישראל, ובאו"ם וארגונים לזכויות אזרח. זה כרוך לא רק בכבוד, כי אם גם בתרומות ובהרבה מאוד כסף וזה בהחלט משתלם.
לעומת כמה שופטים המשמיעים קול נהי כי רוצים לקצץ בסמכויות שלקחו לעצמם שהכל שפיט, יש בקרב כמה יונים, שחקנים, סופרים ופרופסורים מנטרה אחרת שהכל מדיד, הכל נמדד בכסף, בהטבות, והם לא מפסידים דבר. ואם זו לא צביעות, אם זה לא מוסר כפול, שהאחרים מתחנפים, אך הם נלחמים, מי זה נלחם כשהוא לא מסכן דבר? כשהוא יכול רק להרוויח מהמלחמה שלו? שהסרטים שלו יזכו בפרסים, המחזות שלו יועלו בתיאטרון? אתה קול המצפון והמצפן, אבל האם אתה מסתכן כמו סוקרטס, כמו סולז'ניצין, כמו הנביאים, בקושי כמו טרטיף! ככל שאתה מרבה להשתלח נגד המדינה אתה מרוויח יותר, אתה מוערך יותר, מצוטט יותר, מוזמן יותר. בקזינו אתה מסתכן כשאתה עלול להפסיד, ברולטה של ההשתלחות נגד המדינה את יכולה רק לזכות ואת עוד טוענת לסיכון! קל מאוד להיות קומוניסט של סלון בצרפת ובאיטליה הדמוקרטיות, הרבה יותר קשה להיות סרובניק בברית המועצות.
אתה יכול לשחק את סירנו דה ברז'ראק ולבקר קשות את המדינה אבל אתה יודע שאיש לא יזמין אותך לדו-קרב ולא יארבו לך ויחסלו אותך כפי שעשו לסירנו. אתה לא צריך להגיד שהמדינה נאצית, מספיק שתגלם את מפיסטו ותדבר על השלכות אקטואליות על
חופש הביטוי. האנשים האינטליגנטים כבר יעשו את ההקשרים המתאימים ויחשבו שישראל הפכה להיות נאצית, בעוד שמתנכלים לחופש הדיבור גם ברוסיה ובעוד מאה מדינות אחרות, ובעוד שבישראל מדברים על סתימת פיות אך לא עושים דבר - הא ראיה כל אחד יכול להשתלח ולא קורה לו כלום. זאת ועוד, הוא מקבל שנה אחר שנה את מיטב הפרסים ויש לו מוניטין ללא רבב. אתה גיבור בערבון מוגבל, היפים והאמיצים על הבמה כאשר הם יודעים שהם רק יכולים להרוויח מכך כי עוד לא קרה דבר לשום שחקן, במאי או איש קולנוע שהשתלח נגד המדינה. אתה גיבור ומסרב להופיע באריאל ואתה משלם על כך מחיר כלשהו?
אתה רואה המון אנשים מסביב שמשלמים את המחיר, אבל מי הם? אתה ממשיך להופיע ולהצליח. הסופר הידוע ממשיך לכתוב ולהצליח. הקומיקאית ממשיכה להופיע בטלוויזיה. כולכם מקבלים פרסים והערכה, מי הוא זה שמשלם את המחיר? אין כזה דבר אומנות א-פוליטית אבל איך זה שכמעט כל האומנות המועלית בתיאטרונים בישראל היא סופר פוליטית ורק בכיוון אחד? לאיזה מחזאי מהימין יש בכלל סיכוי להעלות את המחזה שלו אצלכם? מה קורה לשחקן שלא מתיישר עם הקו של "המפלגה" ולא מדבר בקולקטיביות רעיונית של הפראבדה?
מדברים על חופש ביטוי, הרס הדמוקרטיה, המדרון החלקלק שגולשים בו. מכיוון שלמדתי היטב את עליית הנאציזם והפשיזם באירופה, אני קובע בודאות שכל הדיבורים על הרס הדמוקרטיה משמעותם רק אחת - להנציח את הקו היוני בתיאטרון, בתקשורת, בקולנוע ולא לאפשר לרוחות חדשות מאוזנות יותר לנשוב. זאת היא דיקטטורה מהסוג הגרוע ביותר, ולא אומר כאחיי היונים פשיסטית או נאצית, כי אני לא מדביק סטיגמות. הרס הדמוקרטיה או הנצחת שלטון הקליקות, של אנשי שלומנו, של מי שחושבים בדיוק אותו הדבר ואוי ליונה שמנסה לסטות מקו המפלגה! האם מבקרים את הספרים שלו? האם מעלים את המחזות שלו? ואם כך ליונים - מה עם אנשי מרכז או ימין?
לעומת הגיבורים היפים והאמיצים שמתימרים להיות סירנו והם בקושי טרטיף, יש גיבורים אמיתיים שאכן סיכנו את עתידם, את רכושם, את חייהם! יש לי אפס הערכה לאומץ ליבם של הסוציאליסטים של סאלון, הגיבורים על הבמה, בין אם זו במת תיאטרון או במת העצרת עם המחבלים או במת הטלוויזיה שלא מסכנים דבר. יש לי הערכה טוטלית לגיבורים באמת כמו אלכסנדר סולז'ניצין, כמו תומאס והיינריך מאן, מרלן דיטריך, שמרדו ונלחמו בעריצות הסוביטית והנאצית ושילמו על כך מחיר כבד, כמו אמיל זולא שכתב את "אני מאשים" ונשלח לגלות ויש הטוענים שאף נרצח מסתימת הארובה בביתו, כמו
נתן שרנסקי שנשלח לגולאג, כמו כל הסירובניקים ששילמו מחיר כבד, כמו
אריה אבנרי שיצא בחירוף נפש נגד השחיתות הציבורית בכתבות התחקיר שלו ואיבד את עבודתו, את פרנסתו, עד שהקדיש את כל זמנו ומרצו להקמת אומ"ץ שנמניתי בין מייסדיה. כמו כל המתריעים בשער!
אני העני ממעש לא סיכנתי את חיי, אבל החלטתי להקדיש את חיי למלחמה בשחיתות בעולם העסקים, כתבתי את התיזה הראשונה בעולם על אתיקה לבעלי מניות מיעוט, ספרים פורצי דרך, הרציתי בקורסים בפני אלפי סטודנטים, ואיבדתי 90% מהכנסותי. אני שילמתי מחיר כבד, אריה אבנרי שילם מחיר כבד, ולהבדיל גדולי הספרות שילמו מחיר כבד. המקרטיזים רדף שחקנים, במאים ואנשי קולנוע אמיצים שלא רצו להסגיר את חבריהם והם היו מוחרמים שנים תוך איבוד פרנסתם. סוקרטס אותו אני מרבה לצטט במאמרים שלי ומהווה עבורי מודל התנהגות איבד אף את חייו כששתה את כוס התרעלה. ואיזו כוס תרעלה שותים הסופרים, שחקנים, במאים, קומיקאים, הפרופסורים האמיצים שלנו - את כוס ההצלחה! זהו לא אומץ לב כי אין פה סיכון, זאת נשיאת חן שרווח בצידה.
מעשה בשחקנית ובאישים דגולים אחרים
אם כן, מעשה בשחקנית דגולה, אחת הטובות בדורה, שקיבלה יום אחד פרס ישראלי אבל סירבה לקבל אותו על-מנת לא ללחוץ את ידו של ראש הממשלה הנבחר של ישראל
בנימין נתניהו. כדרכי לדון לגופו של עניין ולא לגופו של אדם, לא נתון בשחקנית ובסרטי המופת שלה, אלא בתופעה שהיא מייצגת, כי היא לא בודדה - רבים וטובים כמוה מחרימים אף את ישראל כתאודורקיס, אחד מגדולי המלחינים, קן לואץ', אחד מגדולי הבמאים, נעמי קליין ונועם חומסקי, הוגי דעות מהשורה הראשונה שלימדתי פרקים ממשנתם בקורסים שלי על אתיקה, קפיטליזם וגלובליזציה. גם דניאל ברנבוים, בשר מבשרנו, לא חוסך את שבטו מישראל ואף קיבל את האזרחות הפלשתינית. בכלל, זכיתי לשמוע בניצוחו את הקונצרט הטוב ביותר ששמעתי בחיי באולם בשדרת אונטר דן לינדן בברלין, כשברקע ניתן היה לשמוע את זעקות אלפי המפגינים שצעקו מוות ליהודים ולישראל בגלל המשט הטורקי שגבה את חייהם של תשעה שסיכנו את חייהם של הלוחמים הגיבורים שלנו שהשתלטו על האוניה על-מנת לאכוף מצור ימי על עזה שמנסה להבריח אמצעי לחימה ולהחריב את ישראל, במקום לבנות כלכלה סינגפורית לתפארת בעזרתה של ישראל עם גבולות פתוחים לכל העולם. בשמיים ניתן היה לראות את המופתי, מנהיג הפלשתינים, ובן בריתו היטלר שצעדו לא פעם באותן השדרות, כשהם חוכחים ידיים וממלמלים בגרמנית ובערבית - בסוף עוד נצליח לבצע את הפתרון הסופי! הקונצרט היה עילאי, שוברט במיטבו, איזה קונטרסט בין תרבות נשגבת (בערבון מוגבל כי אותה תרבות גם הצמיחה את היטלר) לפונדמנטליזם חשוך (בערבון מוגבל כי היו ימים והאיסלאם הייתה התרבות הכי מתקדמת בעולם) של הרס, רצח, שהידים, שנאה, אנטישמיות, יחס מחפיר לנשים ולמיעוטים, מלחמות אחים עם מיליונים של קורבנות, אביב ערבי - עאלק, עוני ו... אהדה של חוגי שמאל ואינטלקטואלים יפי נפש.
נתניהו מתקבל באהדה רבה בארצות הברית של טראמפ, בהודו, בסין, ברוסיה, באפריקה, ביוון, ברבות ממדינות אירופה בעיקר המזרחית. סעודיה ומדינות המפרץ מקיימות אתו דיאלוג פורה עם הערכה רבה. אז למה דווקא יש כאלה שסולדים מנתניהו, מה פשעו? הוא רוצח ילדים ואזרחים כפי שתעמולת הזוועה של האיסלאם הקיצוני, אירן, אבו מאזן מכחיש השואה, והחמאס מאור הגולה, יחד עם חוגים ליברלים באוניברסיטאות בארה"ב ובאירופה, כמה עיתונים שהם לא אנטישמים כי הם שייכים ליהודים, רק שונאים את ישראל, כמה עיתונים אחרים שלא מתעמקים בחקר האמת כי תמיד כדאי להכות ביהודי זה עושה כותרות טובות, וכמה חוגי שמאל שרק מזכירים להם פלשתינים הם קופצים לדום בהערצה נטולת ביקורת, חברו יחדיו בקואליציה 'מוסרית' ירוקה-אדומה שמחברת את אירן עם נועם חומסקי, החמאס החשוך והתיאוקרטי עם חוגים ליברלים, את נעמי קליין שבאה לישראל אך מוכנה לפגוש רק ערבים, את תאודורקיס שמזיל דמעות תנין על השואה ומאונטהוזן כאשר מארצו שולחו למוות עשרות אלפי יהודים.
המוסר הכפול ביחס לנתיהו וישראל
לא אחזור על מספר ההחלטות נגד ישראל באו"ם ובארגונים של זכויות האדם לעומת ההחלטות נגד המדינות שביצעו פשעים נוראים נגד האנושות. אני רק מנסה להבין מדוע שחקנית ישראלית אמריקנית שיודעת או אמורה לדעת מה הולך פה נופלת קורבן לתעמולת הזוועה נגד ישראל ונתניהו, במידה רבה בגלל חוגי היונים הישראלים שמתארים את נתניהו כפשיסט, כנאצי, כמושחת... וכיוון שישראל מדינת חוק נתניהו הוא חף מפשע עד שלא הוכח שהוא מושחת, עד שלא הוגש נגדו כתב אישום שקיבל שוחד והפר אמונים. בעבר ביקרתי רבות תופעות שחיתות בישראל של טייקונים ופוליטיקאים, בין השאר באתר
מחלקה ראשונה, אך מעולם לא גרסתי שיש להחרים את מי שנחשד בשחיתות עד אשר לא הוגש נגדו לפחות כתב אישום. כך גם גרס מורי ורבי אריה אבנרי, גדול הלוחמים נגד שחיתות בישראל, ששילם על מאבקו מחיר כבד, אך תמיד חתר למיצוי הדין איתם מבלי להחרים אותם מראש.
עד אז הוא ראש הממשלה שלנו, ואין שום פסול לאיש ללחוץ את ידו. עושים לנתניהו רצח אופי, מתרחקים ממנו כממוכה דבר וצרעת, שחין ופשיסטיס. על
דוד לוי לעגו הגזענים (מי?) כי הוא לא יודע מספיק אנגלית, על נתניהו לועגים המלעיזים כי הוא יודע יותר מדי טוב אנגלית. לא לוחצים את ידו, אבל לוחצים בשקיקה את ידיהם של קלינטון למרות מוניקה, של ברלוסקוני, סרקוזי ושיראק למרות העננות הרובצות עליהם. אותם לא מחרימים, אבל את ישראל, או את ראש הממשלה, או את עם ישראל מחרימים במוסר כפול, בצביעות, ממניעים הנעים מתמימות, בון טון, כניעה ללחץ קבוצתי, ועד רישעות, שנאה עצמית ואנטישמיות. משמיצים את ישראל ומדביקים לה סטיגמות של אפרטהייד והרג אזרחים מעל כל במה עם מחבלים ותחת כל עץ רענן. וכשאין סיבות טובות יותר,
האיחוד האירופי מגנה את ישראל על שבירת רגלו של מפגין בהפגנת תמיכה במחבלים בעזה. כי לא יעזור דבר, תמיד יאשימו את ישראל, ועל כן ישראל צריכה לנקוט במדיניות שנראית לה מבלי להתחשב בדעת קהל מוטה.
אבל זכותה של השחקנית הדגולה לא ללחוץ את ידו המוכתמת בהשמצות שאף אחת מהן אינה מבוססת - הוא לא פשיסט ולא נאצי כמו שהיונים לא פשיסטים ולא נאצים. הוא חובר למדינות עם אידיאולוגיות כאלה או אחרות בהתאם לאינטרסים של ישראל, כמו שמיטב המדינות בעולם לרבות מדינות סקנדינביה חוברות לאותן מדינות - ושיקום איש השמאל שלא היה מקיים קשרים עם סעודיה בגלל יחסה לנשים (אם כי נודע לי שסוף-סוף הן יוכלו לראות סרטים ולנהוג במכונית). רק צבוע ובעל מוסר כפול יכול להאשים את נתניהו בכך, בפשיזם ובנאציזם.
אז מה רוצים מנתניהו? על עלילות הדם של רצח ילדים פלשתינים כבר דיברנו ולדעתי ולדעת רוב הישראלים הוא מנהיג שקול. זאת ועוד, אם העזתים יכלו לדבר בכנות היה מתברר שהם הרבה יותר שונאים את החמאס מאשר את נתניהו וישראל, פרט לכמה פנאטים שוחרי שהידיזם, המעדיפים שהאחרים יתאבדו אך לא הם, ולמנהיגי החמאס שחוטאים בשחיתות אישית על חשבון עמם. רבים מאשימים את נתניהו בשקרים ובסילוף האמת, בהשמצות ובפלגנות, אך כמוהו רבים ממנהיגי העולם ומנהיגי שמאל ויונים. הוא לפחות לא מנסה להידמות לאימא תרזה וכמוהו ראשי ממשלה של הליכוד בעבר כבגין ושמיר. אומר רק זאת, אני מתקומם הרבה פחות מעוולות "השקרן" (וכל דימיון לנתניהו הוא מקרי בהחלט) במחזות של קורניי ושל אלארקון, מאשר מטרטיף של מולייר.
אישה בורחת ממצורע - חרם ומוסר סלקטיביים
אני באמת לא מוצא סיבה למה השחקנית הדגולה לא באה לארץ כי היא לא רוצה ללחוץ את ידיו של נתניהו. אבל אני מבקש ממנה להיות עקבית כי היא אשת כבוד - אסור לה ללחוץ את ידו של טראמפ שנוא נפשה גם אם היא תקבל את מדלית החרות הנשיאותית. ושלא תעז ללחוץ את ידו של קלינטון בגלל מוניקה וניצול יחסי מרות, הרי היא הופיעה בשמלה שחורה בהיותה נגד הטרדות מיניות. לפני שהיא תחתום על חוזה לסרט עליה לבדוק היטב בציציות של כל שחקן ושחקנית, לא להסכים לשחק עם שחקן שרימה את מס הכנסה, עם שחקנית שבגדה בבעלה, עם במאי שנתן סטירה לילדו כשמצא אותו צורך סמים, עם מפיק ששכב עם שחקניות מרצון או שלא כל כך מרצון.
אם היא לא תעשה זאת ניתן יהיה להאשים אותה במוסר כפול, בצביעות ובמתן רוח גבית לגדולים שבמשמיצי ישראל. מכל הארצות בעולם, מכל המנהיגים בעולם להיטפל דווקא לישראל ולנתניהו? זה גובל בפסיכוזה, בציד מכשפות - תפקיד נהדר, אך חבל שדניאל דיי לואיס כבר לא יהיה פרטנר, במקקרטיזם. אולי זה אפילו נגוע באנטישמיות? ואין לחשוב על הזמנה מצד המלכה אליזבט בגלל חטאי הסבתא רבתא שלה המלכה ויקטוריה קיסרית הודו - נו כן, אנגליה התנהגה כלפי הודו הרבה יותר גרוע מאשר ביבי ובכלל בתקופה של דיקנס העם סבל הרבה יותר מאשר במימי הניאו ליברלים. יש עוד מדינה שלא אגיד את שמה ששם יש בעיה של יחסים בין תלמיד למורתו - בוודאי סיבה למנוע לחיצת יד, כי היא הרי לבשה שמלה שחורה. את ידי פוטין אין ללחוץ בגלל צ'צ'ניה, חצי האי קרים והמרגל הבריטי, ומה עם הפולנים? ואם יבוא יום והיא תוזמן לקבל את פרס נובל לשלום על תרומתה היוצאת מהכלל לפתרון הסכסוך בין ישראל לפלשתינים (בטח מגיע לה יותר מאשר לאובמה ולערפאת), עליה להימנע מללחוץ את ידו של מלך שוודיה. למה? עוד נמצא סיבה, אולי בגלל שאבות אבותיו הויקינגים התנהגו לא יפה לאוכלוסייה בארצות שהם כבשו - אנסו כמה, הרגו כמה, בטח יותר מארבעים פלשתינים על גבול הרצועה.
כן, אבל אבות אבותיו של מלך שוודיה היו צרפתים למהדרין - ברנדוט ודזירה הזכורים לטוב ולא ויקינגים, אך עובדות מעולם לא עניינו את מי שמסרב ללחוץ את ידו של ביבי ומחרים את ישראל. ואני בכלל מומחה לטקסי פרס נובל כך שאוכל לסייע לה - במשך שעתיים הופעתי בשידור חי בזמן שהמחותן שלי קיבל פרס נובל והמראיינים שאלו אותי חזור ושאול מה חושב כרגע דני? הופעתי גם במסך מפוצל עם מלך שוודיה, וזה כמעט כמו סלפי.
זה הפך להיות "בון טון" בימינו לחבוט בישראל ובביבי, לעשות להם רצח אופי. כמו שבעבר המליצו "הכה ביהודי". אתה לא יכול להימנות על חוגי השמאל, על
מפלגת הלייבור בבריטניה, על קוראי העיתונים הרציניים, מבלי שתשמיע ביקורות יום יומית על ישראל, מבלי שתנהל הנהלת חשבונות כמה אזרחים "חפים מפשע" נהרגו במהומות יום שישי על גבול הרצועה. אני לא סובל מפרנויה, אני האחרון שסבור שבישראל הכל טוב. כתבתי את חזון הרפובליקה השנייה עוד לפני כעשור כשהצעתי לעשות בדק בית יסודי למדינה, אך תמיד חשבתי שזאת מדינתי השלמה ולא "פחות" ממדינה, מדינה פחותה, אונטער מדינה, מדינת אפרטהייד, מדינה שיש להחרים, לנדות, מדינה "הבורחת ממצורע", מדינה הסובלת מליקוי ירח, מליקוי מאורות. ומעל לכל-מעולם לא הטלתי סטיגמה על ישראל.
קשה לך כיום בישראל להיות שחקן נחשב, סופר מצליח, צייר או במאי סרטים מבלי להשתייך לחוגי היונים, מבלי לחבוט במדינה ברוח האשמות שהבאתי לעיל. קשה היה ל
נעמי שמר, ל
ספי ריבלין ול
אפרים קישון בחוגים בהם שוררת משטרת המחשבות של השמאל, עם יישור לשמאל ברוח של סטאלין שמש העמים,
קוריאה הצפונית ו-1984. קשה לך להיות אפילו איש שמאל אם אתה לא אומר בדיוק את המנטרות המקובלות של פשיסט, נאצי, אפרטהייד, רוצחי ילדים, נאנדרטל, מתנחלים קלגסים, האסון של הכיבוש שאין בלתו. כל האידיאות פיקס של אוכלי הלוטוס.
הכה בחרדים החשוכים, בעולים מרוסיה הפשיסטים, במזרחים הפרימיטיבים, באנשי הימין ובחובשי הכיפות שהיו על המרפסת ורצחו את רבין ואות קין על מצחם, והכי חשוב הכה במתנחלים שהם אבי כל חטאת. מהאחרים תתעלם, במיוחד מהפלשתינים הטהורים והנאורים. כי רק אנחנו חשובים, רק אנחנו חושבים, אני ואפסי עוד. ואם אתה לא מצליח לשנות את המדיניות כפי שאתה רוצה בישראל, הכה במדינה ובהנהגתה בחו"ל, עשה להם רצח אופי, כי התמימים יפי הנפש לא מתעמקים ממילא וניתן להלעיט אותם בשקרים, בחצאי אמיתות, הגזמות והשמצות.
אם אתה איש שמאל ומתאר מתנחלים כבני אדם ומעלים על נס את המזרחים, לא כותבים ביקורת על ספריך, לא מעלים את מחזותיך, נדים באי נוחות כשאתה נמצא בקרבתם. קשה לי להיות עם אנשי שמאל כשאני משמיע ביקורת על העיתון אהוב נפשם - פרבדה בשורת המקהלה של כתביו, אל-ארד בהערצה עיוורת לפלשתינים שהם טלית שכולה תכלת ואילו ישראל פשיסטית, תיאוקרטית, טוטליטרית? ואני חושב שזה מוזר שהשירים הכי אהובים על עם ישראל - התקווה, ירושלים של זהב ועוף גוזל הם גם השירים הכי שנואים על הכתבים שלו. מה זה מעיד?
דווקא התקווה הכי שנוא? ההמנון הכי לא לוחמני מכל ההמנונים שאני מכיר, אין בו אף שורה כמו במרסייז הצרפתי "שדם טמא ירווה את שדותינו", אין אזכור ל"גרמניה גרמניה מעל לכל" כמו בהמנון הגרמני של רפובליקת ויימאר. התקווה - ההמנון הלאומי שכמעט כל יהדות העולם מעריץ, שהיהודים שרו אותו לפני מותם בשואה. ירושלים של זהב - כמה שהם הציקו לנעמי שמר המשוררת הטובה ביותר, נידו את אפרים קישון,
בפונדמנטליזם של מפ"ם שהעריצה את סטלין שמש העמים. עוף גוזל - גם אריק אינשטיין, ET TU BRUTE? מה הוא עשה להם? את נתן אלטרמן מחבר מגש הכסף איש תנועת העבודה בכל מאודו, אבל איש א"י השלמה.
אך רבים בשמאל מעריצים את
מחמוד דרוויש שכותב: "לכו לאן שתרצו, אבל לא בינינו. בשום אופן! הגיע הזמן שתסתלקו. שתמותו היכן שתרצו. אבל לא בינינו. צאו מכל דבר צאו מפצעינו, מאדמתנו צאו מהיבשה, מהים, מהכל". הם רוצים להכניס אותו לתוכנית הלימודים, לקבל תמיכה לתיאטרון שמעלה אותו, ומי שמתקומם הוא פשיסט, רוצח ילדים, נאצי או חבר של נאצי. ואותו עיתון אהוב נפשם של היונים, שפירסם רבות מההשמצות על המדינה שתוארו לעיל, על המתנחלים ועל המזרחים, מפרסם במוסף שלו טקסט תחת הכותרת: "היום שבו תלו את בן-גוריון", המתאר בפרוטרוט את הוצאתם להורג של בן-גוריון, יגאל אלון ובגין, בליווי איור בו נראה בן-גוריון כשגופתו תלויה על הגרדום! מה עוללו להם בן-גוריון שהקים את המדינה (העיתון אל-ארד כינה אותו בזמנו "הגמד הירושלמי"), בגין שחתם על השלום עם מצרים (והרס את תיאוריות השמאל על ליכוד פשיסטי ומיליטנטני), יגאל אלון שפיקד על הפלמ"ח ועל המבצעים הכי מכריעים במלחמת השחרור, שהיה מנהיג אחדות העבודה עם אידיאולוגיה שמאלה ממפא"י וניצית מתונה (אם הם היו קיימים היום הייתי משתייך אליהם, בינתיים אני מצביע לאחרונה למפלגת העבודה ממשיכת דרכם בצורה חלקית ובה חברים מנהיגי תנועת המחאה).
אם הייתי דרוויש הייתי אולי אומר לכמה מהיונים הפונדמנטליסטים, מעודדי החרם, משמיצי צה"ל ומפריחי שקרים ודיבה רעה על המדינה: "לכו לאן שתרצו, אבל לא בינינו. בשום אופן! הגיע הזמן שתסתלקו." אבל אני לא דרוויש, לא פונדמנטליסט, לא מתייג ולא משמיץ, לכן אומר להם "אחיי אתם, גם אם אתם טועים, גם אם אני לא מסכים לחלוטין למה שאתם כותבים, אחיי אתם, אנחנו כולנו מאותה משפחה של הקופים מטפסי העצים, כולנו צאצאי הנאנדרטלים, אבל תתרגלו למחשבה שהארץ לא רק שלכם כי אם גם של המזרחים, החרדים, המתנחלים החלוצים ולא הקלגסים כפי שאתם מכנים בשנאה תהומית, גם של הערבים הישראלים שהם בשר מבשרנו שלא נאכל כדרוויש, במדינה פלורליסטית המכילה ואוהבת את כוווו-לם". כי אני בעד מסרים מכילים ולא משסים...
בישראל התקבצו יהודים שדיברו בלשונות רבות מספור, שלא הכירו כמעט כלל זה את זה, שעזבו מקומות רבים (עוף גוזל...) ורצו לבוא רק למקום אחד (ירושלים של זהב) אותו אהבו ויחלו לו (התקווה), ואל הארץ, אל הארץ באנו. ונמשכת שיירה מן המאות שעברו, רחוקים כבר היוצאים איכרים וחלוצים (ומתנחלים), לא ימשיכו בלעדינו זוהי הרפתקת חיינו. מגטאות ומחנות הגחנו (מהשואה שלא הייתה), מקצות ערב (להלן נאנדרטליה), מרוסיה ופולניה, הדלקנו אור גם בדימונה, גם דגניה. (אבל לא הרגשנו בבית כל עוד לא דלק אור ברמאלה ובעזה). ארץ ישראל צומחת מסביבנו (אך יש כאלה שרואים רק את החושך), היא חזקה יותר מכל חסרונותינו (ומדורשי טובתנו שמוציאים דיבה רעה עלינו באו"ם ובאוניברסיטאות), וגם הנגב עוד יהיה פורח ועוד נדאג שהזקן יהיה שמח (ביום שבו תלו את בן-גוריון). אל השיירה מצטרפים גם אוהבי ישראל כאמיל זולא, וינגייט, בלפור וחסידי אומות העולם. ומול השיירה הזאת - שיירת התקומה, עוברת לה שיירה אחרת - שיירת הרדיפה, בה צועדים רודפי ישראל מימי פרעה, נבוכדנצר, טיטוס, הצלבנים ועד לחמאס, BDS, אירן, החיזבאלה, ורודפי ומשמיצי ישראל, עמה וראשיה.
הנכד שלי שאל אותי לפני מספר ימים מה אני קורא בימים אלה, ועניתי לו: באב אל שאמס של אליאס ח'ורי בערבית עם תרגום בעברית להתגברות על קשיי השפה, כי בעצים שטיפסתי עליהם במצרים קראו את רסין, זולא וסארטר ולא את נגיב מחפוז, מחמוד דרוויש ואליאס ח'ורי. הספר מתאר מחדש את מפת המולדת הפלשתינית האבודה. זכות השיבה היא זכות הסיפור. הגיבור, יונס, הוא גיבור המהפכה הפלשתינית. זהו ספר על פליטים, לוחמי חופש/מחבלים, על הנכבה. נכדי שמכיר את השקפותי נדהם ושאל אותי איך אני קורא את באב אל שאמס ולא מוכן לקרוא את העיתון שהוא קורא במסירות. לכך השבתי לו שאני תמיד מעדיף את המקור על פני החיקוי.
נכדי האחר הלומד לבגרות רצה לקרוא את המאמר שלי, אך לא מצא זמן לכך. אתגרתי אותו כשאמרתי לו שימצא לי טעות שעשיתי וגיליתי רק אחרי שהוא פורסם. למחרת הוא בא אלי בחיוך רחב ואמר לי שטעיתי כשכתבתי שסטלין הוא אביב העמים ולא שמש העמים ונתן לי הרצאה סדורה על סטלין ועל אביב העמים. אמרתי לו ברוח השמצות השמאל על המזרחים מנשקי הקמעות שבקמעות שאני נישקתי הופיעו הבאבא סאלי ו
עובדיה יוסף ואילו בקמעות שנישקו אנשי השמאל הופיע סטלין שמש העמים וזה מסביר למה טעיתי. או שמא זה מחמוד דרוויש?
אבל להבדיל מהמוסר הכפול של רבים מאנשי השמאל שאוהבים מאוד ערבים אך אבוי אם הם יבואו לגור בשכונת הוילות שלהם, כי זה יוריד את מחיר הבתים שלהם, אני מתעניין מאוד באיסלאם, קראתי בקוראן בכתיבת התזה שלי לדוקטורט על אתיקה עסקית, כתבתי על האתיקה בעסקים באיסלאם, כי מוחמד הבין היטב בעסקים בהיותו סוחר להבדיל מישו ומשה, הרציתי לסטודנטים שלי שכמה מהם נחשפו לראשונה לקוראן ואף ניסיתי לקרוא את הקוראן בערבית עם תרגום אנגלי. כך אני גם רואה סרטים פלשתינים בפסטיבל הסרטים ולא נרתע מלקרוא את דברי הבלע של אתרים אנטי ציוניים ואנטישמים (וגם נאומים) על-מנת שאוכל בצורה טובה יותר להתמודד עם טיעוניהם.
זאת מורשת שלי מאז ימי כקצין מחקר במודיעין, מה עוד שאני משוכנע שבסופו של דבר נחיה בשלום, כי אנו חולקים את אותו גורל ואת ארץ ישראל משתי גדות הירדן שהיא ארץ מכורתם של היהודים והפלשתינים. באחרית הימים או בעוד מספר שנים נחיה בברית מדינית שתהיה חלק של האיחוד האירופי, בלי כיבוש ונסיגה, כשאף ערבי ומתנחל לא ייעקר מאדמתו, כפי שכתבתי בחזון הרפובליקה השנייה ופתרון הסכסוך עם הפלשתינים.
וכפרפרזה על מה שנאמר על-ידי רבים וטובים ותמימים אך אנשי כבוד על נאום הקוואזי-בית, אני משתומם על השנאה התהומית של כמה מאנשי השמאל - מכל מה שהוא ישראל היפה, האינטלקטואלית באופן אמיתי ושורשי, עם לב רחב בלי שיסוי ונידוי, עם פה ולב שווים בלי מוסר כפול, קול המצפון של ישראל, המצפן שלה, רוב העם הזה שהוא חכם, מתון, מכיל, אור לגויים שצריך לשכפל בעולם להגביר את הטוב. שהשקפת עולמו כמגדלור, עם המחשבות והרגשות העמוקים ביותר. לעומת נאומים על קוואזי-בית, שמדכאים את לב שומעם, נאומים שנועדו להרשים, לשלהב, להרגיז ולהצדיק דברים שאינם ניתנים להצדקה. נאומים לתצרוכת של מוציאי דיבתה הרעה של המדינה, שמנצלים את ההזדמנות בשומעם כי אנשי רוח בולטים סבורים שישראל כבר לא בית שלם עבורם, רק חצי בית, רבע בית, קוואזי-בית, ובכך יוצרים דה-לגיטימציה, דמוניזציה, נידוי ושיסוי בשולי החברה האנושית.
רבים בשמאל חובטים בציונות, אז גם חובטים בהתקווה, אך חס וחלילה שלא יחבטו במחמוד דרוויש שרוצה לאכול את בשרנו ולגרשנו מהארץ לכל הרוחות, הוא קדוש האומה. וכל מי שלא רוצה שילמדו אותו בבתי הספר הוא פשיסט, פטישיסט, פשיוניסט ועוכר ישראל, סליחה - פלשתין! זה לא בון טון להיות חריג, עם מחשבה משלך, השקפת עולם שונה. עליך לצחוק מהבדיחות הגזעניות שאתה מקבל בנייד ומתארות תמיד את המזרחי כאידיוט, אסור לך להתקומם כשאתה מקבל פוסטים שמתארים עד כמה גרועים ראש הממשלה, שרת המשפטים, שר החינוך ושר הביטחון. אסור לך ללמד כף זכות על חלק מפועלם, אתה מוקע, אין לך זכות לדיעה משלך בקולקטיביות הרעיונית נוסח הקיבוץ הארצי של פעם, שהתפצלו אפילו מהקיבוץ המאוחד. אם אתה משמיע טרוניה - אתה מקבל צעקות מקיר אל קיר במוסר כפול, כי רק אנחנו יודעים מה טוב, כל השאר פרימיטיבים, מטפסים על עצים.
ושרת התרבות, זו עם השם המרוקאי כי הם לא קוראים לה בשמה העברי וזוכרים לה חסד המרוקאיות שלה, כמו שהצרפתים הגזענים קראו למרסל דאסו תמיד בלוך - היא בכלל שק החבטות, יחד עם המתנחלים, יחד עם הקואליציה. ובכלל ועדת ביטון היא שערורייה כי אין תרבות מזרחית ראויה לשמה, יש רק נרגנות של מקופחים שצריכים להגיד תודה שהעלו אותם ארצה מהחושות שבהן הם גרו, כי הם שכחו את החושות שאבותיהם גרו בהן בשטעטעל. ולמלעיזים על התרבות המזרחית אני ממליץ לקרוא אנתולוגיה נפלאה של הספרות והשירה המזרחית של בימת קדם. הכה ביהודים, במזרחים, בנתניהו, בחרדים, בעולים מרוסיה, בליכוד, בכל מי שלא "משלנו", בישראל, זה הכל בון טון בארץ ובעולם והכי חשוב - אוי לך אם אתה סוטה משורת המקהלה, מקו "המפלגה"...
סיכום ביניים
כל מי, אבל כל מי, שנמנע מללחוץ את ידו של נתניהו, מחרים את ישראל, קורא לו ולמדינה - פשיסטים, נאצים, חברים של נאצים, אפרטהייד, רוצחי ילדים ואזרחים בכוונה, חוטא במוסר כפול, בצביעות, בהתעלמות מהעובדות, בדמוניזציה, בדה-לגיטימציה. אין אני מכליל לכל היונים ואפילו לא לרובם, רק לאלה שהגדרתי. כי אני מכיר בכך, מכיר מהם, ומוקיר יונים רבים שדבריהם שקולים, יצירותיהם מאוזנות, נאומיהם לא מתלהמים והם מדברים לא רק על תחלואי הארץ, על הגשמים והסגריר, כי אם גם על ימי האור. בישראל מתנהל כיום מאבק בין בני אור לבני חושך, סיפור על אהבה וחושך, בין אלה שרואים רק את החושך לבין אלה שרואים בראש וראשונה את האור, את האהבה, את ההכלה, את האחדות ולא את השיסוי, שהם חלק מהעם ולא סוגדים לאויבינו וקורצים לשונאינו.
אלה שלא חשים בבית בישראל גם אחרי שבעים שנה כנראה שלא ירגישו בה בבית לעולם. כי התנאים שהם מציבים על-מנת שיחושו בבית יביאו לחורבנו של הבית והם ואנחנו נמות בהריסות. לא ניתן לבנות דופלקס עם אלה שחופרים מתחת לחדרים מנהרות בשביל לרצוח אותנו, עם אלה שבמטבח המשותף רוצחים אותנו בסכינים בקריאת "אלהו אכבר". עצוב, שעם אלה נמנים רבים ממיטב שחקנינו, סופרינו, אנשי הרוח שלנו. עצוב, שעם אלה שמחרימים את ישראל על לא עוול בכפה נמנים רבים ממיטב המוזיקאים, הבמאים ושחקני קולנוע. וזה גם מתסכל.
אבל השיירה עוברת, ראינו איך הגזענים קוראים לנו גזענים, משתפי הפעולה עם הנאצים קוראים לנו נאצים, הרוצחים הכי נתעבים קוראים לנו רוצחים, מדינות טוטליטריות ובני בריתן קוראים לנו אנטי דמוקרטים. זהו עולם הפוך, מוסר כפול. משחר ההיסטוריה העם היהודי סבל מדמוניזציה ורדיפות, ועם זאת ולמרות הכל עברנו את פרעה ונעבור גם את זה! לישראל הכי טוב היה אם הייתה קמה ממשלת ליכוד לאומית בראשות ראש ממשלה אתי
מהמפלגה הגדולה ביותר שהייתה מנסה לפתור את ח"י או 30 הבעיות הכי אקוטיות של המדינה שהצגתי בחזון הרפובליקה השנייה שלי. ממשלה כזאת הייתה צריכה לייצג את כל שכבות העם, לרבות חרדים וערבים, ולפעול לאינטגרציה מלאה שלהם בכלכלה ובחברה הישראלית. להערכתי ממשלה זאת גם הייתה יכולה להביא את השלום.
כי העם הפלשתיני השוכן בגדה, בעזה, רוצה בשלום להבדיל מההנהגה המתלהמת שלו. ואילו העם הפלשתיני היושב בירדן חתם איתנו על חוזה שלום. והערביים בישראל, שיקראו לעצמם כפי שירצו, בוודאי רוצים בדו-קיום, כי אנו חיים בדו-קיום כבר 70 שנה למרות ההנהגה הבדלנית שלהם, חיים בדו-קיום בערים המעורבות כחיפה עירי, בעכו ובערים ואזורים רבים אחרים, באוניברסיטאות, במקומות העבודה, בבתי החולים, בכלכלה ואם יתגשם חזון הרפובליקה השנייה גם בבתי הספר שבהם תהיה אינטגרציה מלאה. יש לנו שני עמים נהדרים - היהודים והערבים ויכול היה להיות שלום מעולה ותמידי פה, אלמלי הנהגות מתלהמות, אלמלי כמה רודפי שלום מתלהמים וקיצוניים.
העמים שלנו הם שוחרי שלום, נאורים, חרוצים. את הסכסוך ניתן היה לפתור בקלות אלמלי ההנהגות, חלק מהאימאמים וחלק מרודפי השלום בישראל ומחוץ לישראל שמטפחים בפלשתינים ציפיות שווא של החזרת הפליטים, גבולות 1947, 1967 או 1917. כבר מזמן היה בינינו שלום, אלמלי דמוניזציה הדדית, מתוך כבוד והערכה הדדית, כי כולנו אנשי כבוד. אבל אין פתרון קסם, יש רק פתרונות מורכבים, בלי סיסמאות וסטיגמות.
עד לאחרונה המעטתי להתייחס לסוגיות המדיניות העומדות במוקד השיח הציבורי בישראל. כמעט כל פרסומיי, מאמריי, ספריי, הרצאותיי והקורסים שלי עסקו בסוגיות אתיות עם מחקרים חלוציים על אתיקה לבעלי מניות מיעוט ומיתאם בין אתיקה לשגשוג, עתיד הקפיטליזם וצדק חברתי וכלכלי. אני מאמין במיקוד מאמצים ולכן עסקתי בעיקר בנושאים אלה, כאשר הצלחתי לעשות אימפקט חשוב שזכה להערכה רבה ולהשפיע על תפיסת העולם של כמה אלפים מבין הקוראים והסטודנטים שלי. במקביל גם כתבתי רומן, מחזה, סיפורים, פעלתי בתחום הלאדינו, הייתי חבר בארגונים חברתיים ועסקתי בפעילויות תרבותיות. לאחרונה כתבתי פרקים בספרים אוטוביוגרפיים באנגלית ובעברית על סוגיות של הסכסוך עם הפלשתינים, חזון הרפובליקה השנייה, יונים וניצים, חרדים וחילונים, איסלאם קיצוני וטרור. זה היה הרקע, או אופוס I, החלק הראשון ביצירה החדשה שלי המתייחסת לסוגיות השעה בישראל. החלטתי לעשות זאת כאשר נוכחתי לדעת שאני יכול לתרום תרומה ייחודית בשיח הציבורי, של אדם שאינו משתייך ל"כת" מסוימת, אלא מביא גישה רעננה ולא קונבנציונלית לסוגיות החשובות האלה.
ביודעי שמעטים הקוראים ספרים אוטוביוגרפיים עבי כרס גם אם הם ספרים דיגיטליים הניתנים להורדה בחינם ונמצאים באתר שלי ושל אוניברסיטאות אחרות, ולנוכח עידוד שקיבלתי מפרופסורים בארץ ובחו"ל שהתרשמו מהתכנים שעלי לדון בנושאים אלה במאמרים ומסות, חיברתי את היצירה השנייה - "חזון הרפובליה השנייה של ישראל ופתרון הסכסוך" והשלישית - "משחקי הרהב והרעב", שעוררו הדים רבים מצד ניצים ויונים כאחד שקבעו כי התכנים חשובים, ייחודים, כתובים בהתלהבות ובצורה אוביקטיבית ועודדו אותי להמשיך ביצירה. לפיכך, חיברתי עוד שש יצירות - וריאצות על המוטו של "מוסר ומוסר כפול" - בנאום הקוואזי-בית חלק I ו- II, במצעד ההתבטאויות הפרובלמטיות, מוסר כפול בישראל וביחסים הבינלאומיים, בתנועות שלום ומחרחרי מלחמה, וביצירה התשיעית שהיא מאמר זה - מוסר ומוסר כפול בחרם סלקטיבי ונשיאת חן. אין כמובן כל דמיון לתשע הסמפוניות של בטהובן, למעט העובדה שגם אותי פקדה התחרשות בגיל מתקדם, שחידדה את ראייתי ואת יכולת ההבחנה שלי.
לא סתם בחרתי לכתוב את המסה הזאת, את המאמרים על מוסר ומוסר כפול כי זה נושא שהעסיק אותי משחר נעוריי וכיום עוד יותר מאשר בעבר. אם יש גיבור תרבות שאני מעריץ הרי זה סירנו דה ברז'ראק ודבריו בסוף המחזה מבטאים סיום הולם למסה שהתחלתי עם אימרותיו של סוקרטס. וכה אמר סירנו: "לא נלחמים עבור התקווה להצלחה. זה הרבה יותר טוב כאשר זה חסר תוחלת. אני מזהה אתכם כל אויבי הוותיקים! השקר? הפשרות, הדיעות הקדומות, הפחדנות! הנה את, את, הטיפשות! יודע אני כי בסופו של דבר תכריעוני; לא חשוב: אני נלחם! אני נלחם! אני נלחם!" זאת היא תמצית המאבק שלי, להבדיל משחקנים שנלחמים רק על הבמה, אני נלחם בחיים, אני משלם מחיר כבד, בחריגה מהדיעות המקובלות - בנושאי אתיקה, קפיטליזם, הרפובליקה השנייה, פתרון הסכסוך. הסיכוי שהמסר שלי יעבור הוא אפסי, מספר קוראיי מזערי, אך אמשיך להילחם בחירוף נפש, כי אני חפץ חיים!
