עזה לא תשקע בים <br>

לא רק עפיפונים, גם תובנות לרוב מעניקה לנו עזה.

בולט לעין הוא העדר כל בקשת סליחה או הבעת חרטה מצד אלה שגרשו את אחיותיהם ואחיהם בשם "השלום", למרות שכל מטח וכל מפץ, כל טיל וכל פצמ'ר שואלים: מה עשיתם? פסיכולוגים עשו את 'ההכנה המנטלית' שמחקה את מצפונם של החיילים והכשירו אותם לבצע את מעשה הנבלה של הגירוש, ופסיכולוגים נדרשים להסביר, מדוע ערב מלחמה רביעית ברצועה, תולדה ישירה מן הנסיגה ההיא, איש אינו קושר גורם לתוצאה: אין אבא לכישלון, אין אחראי לנזק הלאומי ולסבל הפרטי. גם את חשבון הררי הכסף שהושחתו אין מי שיעשה: המיליארדים שהושקעו בהתיישבות היהודית שהוחרבה, סכומי העתק שעלה מבצע הגירוש, כספי הפיצויים הענקיים ששולמו למגורשים וכעת גם לבעלי השדות השרופים, עלויות העתק של שלוש מלחמות שווא אבודות ואינסוף מבצעים צבאיים חסרי תועלת, הכל כתוצאה מן ההגשמה המושלמת של המקודש מבין עיקרי דת השמאל: 'שטחים תמורת שלום'.

וגם אין הרגשת אשם במחנה השלום על השמחה לאיד שאחזה בו, שום נקיפות מצפון בקיבוצי 'עוטף עזה' על מחיאות הכפיים למראה האוטובוסים של המגורשים - אומללים, דומעים, מתאבלים. ומשום שלא הייתה גם הפקת לקחים רציונלית, חסרת רגשות, העם עומד היום מול ההתפרצות החדשה של הר הגעש העזתי - אובד עצות.

תובנה שנייה שהוחמצה נובעת מן השאלה: מה הם רוצים? לכאורה, כדי לתת את התשובה על השאלה הזאת בדיוק נועד הגירוש. כביכול, את האדמה הם רצו! והנה, לאחר ש"ההינתקות" החזירה להם את כל אדמות הרצועה "נקיות" מיהודים, פלוס בונוסים בצורת חממות, כבישים, תשתיות ומבני ציבור מפוארים ששימשו כבתי כנסת וישיבות - את החממות שדדו ופרקו, את המוסדות שרפו באש, ועל חורבות היישובים הקימו מחנות אמונים לטרור. והעיקר, תמורת מילוי כל משאלות השמאל לא זכינו באף יום אחד של שקט. להפך, הם המליכו על עצמם את ארגון הטרור הרצחני מכולם, הקימו מדינת טרור, היחידה בעולם, ופתחו במלחמה בלתי פוסקת באוויר, בים, ביבשה וגם מתחתה.

מה הם באמת רוצים? פשיטא - להרוג יהודים ולהשמיד את מדינת ישראל, אלא שאת ההסבר הפשוט הזה לא ניתן להשמיע בשיח מהוגן, כי השמאל פסל אותו מבוא בקהל. על כן נותרו רק שני "פתרונות": להחזיר לרצועה את שלטון הפת'ח או "להסיר את המצור" (שאינו קיים!) ולהקים להם נמל, בקפריסין או על אי-מלאכותי בים.

לחיפה ולבאר-שבע

הדברים האלו הם פטפוטים חסרי אחריות. אם אומנם את הפת'ח העזתים מעדיפים, מדוע מלכתחילה בחרו בחמאס, ועד היום הם תומכים בו ונענים לכל קריאותיו? ואם כל עניינם אינו אלא הטבת תנאי מחייתם, מדוע מלכתחילה פתחו באינתיפאדת 1987 שפתחה את שערי הגיהינום? הלא באותה השעה סיפקנו להם חשמל ומים, עבודה חופשית בכל רחבי ישראל, לחם על השולחן ועתיד לילדיהם! ואשר לאי, איך נבדוק שם, תחת אינסוף עיניים בינלאומיות, כל שק - אם היום, למרות הבטחות ה'סמוך' החגיגיות אחרי 'צור איתן' שכל גרגיר מלט ילך אך ורק לשיקום הריסות עזה - המלט הולך אל המנהרות?!

התובנה השלישית היא האטימות. החכמולוגים המתחבטים ביניהם, כיצד לספק את רצונם של העזתים, אינם מאזינים למה שהללו צועקים באוזניהם בקול רם ואינם קוראים את הכתוב באותיות ענק בשלטים שלהם: "עאודה!" - שיבה! ולאן? לחיפה, ליפו, לבאר שבע! האם השמאל חרש ועיוור מלשמוע ולראות את המסר הזה? לא ולא - הוא דוחה אותו מעליו. את האמת האכזרית, את העובדות הנוקשות שאיננו יודע כיצד להתמודד אתן, הוא מדחיק.

תופעה מוזרה: לפתע, חוגי השמאל נעשו מיליטנטים. ניהול הלחימה על-ידי נתניהו נראה להם מתון מדי. קשה להאמין, אך ה ם רוצים כיבוש, אבל הכיבוש הזה אינו "משחית", מפני... שהוא נועד למסור את הרצועה לפת'ח. מוצדק בעיניהם להקריב חיי חיילים ישראלים להגשמת 'חזון' המדינה הפלשתינית שתקום מתוך איחוד רמאללה ועזה. אבל גם ה'מתינות' שמגלים לפתע רוב חוגי הימין נוכח 'כפפות המשי' בהן מנהלת הממשלה את הלחימה, היא מאותו השורש. מי שרואה במדינה פלשתינית איום על עצם קיום המדינה, הפילוג והפיצול במחנה האויב דווקא מתאימים לו והוא לא ישתגע לשפוך את דם בניו כדי להעביר את הרצועה מאויב אחד לאויב אחר.

וכך חזרה הקושיה למקומה: כל עוד ההרתעה פועלת, אפשר לסבול הטרדה מרגיזה מדי פעם. אולם אם ההצקות תהיינה לשגרה או חלילה תתבענה קורבנות, לשום ממשלה לא תישאר ברירה אלא להיכנס ולחסל את החמאס, ובמלים אחרות - לכבוש את הרצועה שוב. אבל מה נעשה בה?

לו היה זה היום, לא היה בפי מענה.

רק לאחר מילוי מספר תנאי יסוד הייתה הצדקה לשלוח את הצבא לכבוש את הרצועה, כמו: הכנה מנטלית של הציבור, שתמחק את 'ההכנה המנטלית' הארורה ההיא, ביחד עם קללתו של רבין 'שעזה תטבע בים'. שיקום התודעה שעזה היא א"י והחזרת החשק לבנות מחדש את יישוביה החרבים. עיבוד אב-טיפוס של שלטון מקומי ערבי לשטחים שבהם ננהיג אוטונומיה, שתהיה כפופה לריבונות-על ישראלית, אך תיהנה ממידה גדולה של שלטון עצמי. וכפי שנהגו עם גרמניה הנאצית המנוצחת - ההסתה נגד ישראל תבוער בה מן החינוך והשנאה תיעקר מן התקשורת, וכנגד זה תבטיח ישראל לאזרחי האוטונומיה את המינימום ההכרחי למחייה בכבוד - מים, חשמל, עבודה, חופש תנועה, ביטחון.

עובדה, כל העולם מתייחס אלינו כאחראים לנעשה בעזה, למרות שמזמן הוצאנו את עצמנו מתוכה. וגם מתוכנו עולה הדרישה לדאוג לצרכיהם המינימליים, למרות גלי השנאה העולים ממנה ביחד עם עפיפוני התבערה. אולם לא ייתכן לדרוש מאתנו מחויבות ואחריות - ללא קבלת סמכות שלטונית.