השבות והשיבה - תמונת ראי

כידוע, אין עוד תופעה היסטורית דומה לזו של שיבת ציון. עמים רבים הוגלו מארצותיהם במהלך ההיסטוריה אבל עם שהוגלה מארצו - לעולם לא שב אליה, בדרך כלל אנשיו נטמעו במקומות אליהם הגיעו ו"אבד זכרם" כלשון המקורות שלנו. רק טבעי היה שהדור השלישי והרביעי לאותם גולים שכח את מקורותיו והתערה לחלוטין בתרבות המקומית, אם זה לא קרה עוד קודם, בדור השני ואפילו הראשון. וגם אם היו יחידים ששבו לארצות מוצאם, העם עצמו הפסיק להתקיים. עמון ומואב למשל. עם ישראל הוא חריג, היוצא מן הכלל. אנחנו הוגלינו מארצנו ופוזרנו בארבע רוחות העולם, כמעט אלפיים שנה חלפו מאז והנה שבנו לארצנו. וזו כבר שיבה שנייה מהגלות כידוע.

השיבה הראשונה הייתה מגלות בבל כשבעים שנה לאחר חורבן בית המקדש הראשון, שאז החלה הגלות באופן רשמי. הבסיס הרעיוני לשיבת ציון הייתה נבואת ירמיהו, נביא החורבן (פרק כט): [י] כִּי כֹה אָמַר ה' כִּי לְפִי מְלֹאת לְבָבֶל שִׁבְעִים שָׁנָה אֶפְקֹד אֶתְכֶם וַהֲקִמֹתִי עֲלֵיכֶם אֶת דְּבָרִי הַטּוֹב לְהָשִׁיב אֶתְכֶם אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה. הנבואה הזאת הייתה ידועה בעם, לפחות לחכמים והם ציפו להגשמתה. כמו שמספר דניאל על עצמו (פרק ט): [ב] ...אֲנִי דָּנִיֵּאל בִּינֹתִי בַּסְּפָרִים מִסְפַּר הַשָּׁנִים אֲשֶׁר הָיָה דְבַר ה' אֶל יִרְמִיָה הַנָּבִיא לְמַלֹּאות לְחָרְבוֹת יְרוּשָׁלִַם שִׁבְעִים שָׁנָה. והוא מתפלל לה' שיקיים את נבואת ירמיה. ואמנם עם ישראל שב לארצו, אומנם תוך קשיים רבים ועצומים, אבל מבחינות רבות חידש ימיו כקדם. עד שגלינו שוב.

כמובן, כל גלות כזאת, שלנו או של אחרים, הייתה כרוכה בתנועה המונית של אנשים שנאלצו או אולצו לעזוב את בתיהם, פליטים בלשון ימינו (או מהגרים) וכאמור, הם בנו את חייהם מחדש במקומות אליהם הגיעו. התופעה הזאת של פליטים הייתה ועודנה שכיחה לאורך כל ההיסטוריה האנושית ותמיד המגמה הייתה לבנות את החיים מחדש. גם גולי בבל בנו לעצמם חיים חדשים בכל מקום שאליו הגיעו. בנו בתים והשתלבו בחיי הכלכלה ובכלל. לכן מספר העולים היה קטן יחסית, כי המבוססים כלכלית התקשו להיפרד מהחיים החדשים. אבל הם תמכו מאוד בעולים ואף התייחסו אל שהייתם בנכר כאל שהות זמנית. ואמנם, תוך זמן לא ארוך ארץ ישראל שבה למרכזיותה בחיי עם ישראל.

ההבטחה האלקית

מבחינה טכנית, יש לשיבת ציון המודרנית מאפיינים רבים הדומים לשיבת ציון המקורית ולא כאן המקום להאריך בזה, אלא שהבדל אחד עקרוני ובולט יש ביניהן; בשיבת ציון המקורית המגמה המוצהרת הייתה חידוש והעמקת הקשר של עם ישראל עם הקב"ה. גם אז היו התנגדויות של שכנים גויים ומאבק רעיוני מול "יהודים חדשים" (שומרונים), אבל התעקשו על עבודת ה' בלי פשרות והתוצאות ידועות. לעומת זאת, בשיבת ציון המודרנית אין התייחסות לקשר עם הקב"ה. אומנם חוקקו את חוק השבות שקובע כי לכל יהודי זכות לעלות לארץ, אבל לא כל כך ברור מדוע יש לו זכות כזאת. לכן המאבק מול השכנים הגויים אינו מוכרע וגם לא המאבק הרעיוני מול "היהודים החדשים" הרפורמים.

הבסיס הטכני לחוק השבות ידוע, זו מדינת העם היהודי, אלא שהבסיס הרעיוני לחוק הזה אינו ברור עד אינו קיים. אבל יהודים שבו ושבים לארץ ישראל, אומנם לפעמים שבים מאונס, אבל הם מוגדרים "שבים" כי זו ארצו של העם היהודי מכוח ההבטחה והברית שכרת ה' עם אבותינו הקדושים. והנה פה בארצנו אנחנו פוגשים תופעה היסטורית יחידאית גם היא, פליטים שנשארים כאלה גם עשרות שנים אחרי שגלו ממקומם והם דורשים את זכות השיבה למקומות שמהם גלו אבותיהם או סביהם, לפני עשרות שנים. כי אפילו דור שלישי ורביעי שלהם נחשב פליט והוא ממשיך להיחשב כזה גם אם שיקם את חייו באחת ממדינות העולם. וזו ממש תמונת ראי של חוק השבות שאין לו בסיס רעיוני.

הבסיס הרעיוני היחיד הוא דבר ה' והבטחתו לנו. וזה עולה ברור מפרשת השבוע, כאשר המרגלים שבים הם מודיעים כי (במדבר יג, לא): ...לֹא נוּכַל, לַעֲלוֹת אֶל-הָעָם: כִּי-חָזָק הוּא, מִמֶּנּוּ. דבריהם מְרַפִּים את רוח העם והקב"ה מודיע להם כי בקשתם התקבלה ורק בניהם יעלו לארץ, הם עצמם ימותו במדבר. הם מתחרטים (פרק יד): [מ] וַיַּשְׁכִּמוּ בַבֹּקֶר, וַיַּעֲלוּ אֶל-רֹאשׁ-הָהָר לֵאמֹר: הִנֶּנּוּ, וְעָלִינוּ אֶל-הַמָּקוֹם אֲשֶׁר-אָמַר ה'--כִּי חָטָאנוּ. משה מנסה להניא אותם: [מא] וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה, לָמָּה זֶּה אַתֶּם עֹבְרִים אֶת-פִּי ה'; וְהִוא, לֹא תִצְלָח. [מב] אַל-תַּעֲלוּ, כִּי אֵין ה' בְּקִרְבְּכֶם; וְלֹא, תִּנָּגְפוּ, לִפְנֵי, אֹיְבֵיכֶם. אבל הם עולים וחוטפים. כי רק דבר ה' קובע את המציאות. העולה מדברינו - כדי למחוק את זכות השיבה צריכים לבסס את חוק השבות על ההבטחה האלקית.