מקום שאין בו לא דין ולא דיין אינו ראוי למגורי אדם. תקיפים לא יעמדו בו בפני תקיפים מהם, והתקיף מכל יסתלק לבית עולמו כשליט יחיד על עיר ריקה, בודד כאבן דרך אחרונה בדרך שאיש לא הולך בה עוד. על כן אכן, כל מקום שיש בו קיבוץ של אנשים, יש בו דין ויש בו דיין, אבל עדיין, אפילו נמנים הכל לקבל, הם אינם נינוחים אם הדינים והדיינים אינם נזהרים במידתיות, לא רק בהכרעה אם היה או לא היה עוון, אלא, אם היה, בהשתת עונש שאין בו פגיעה יתרה ואינה פוגעת בחירותו אלא במידה בה עווה. דין פרוטה כדין מאה, אבל אם ישליכו בית הדין גנב מורשע של פרוטה למאסר בגינו משליכים גנב של מיליונים, יתמלאו לבבות בני אדם בחרדה שמא השליטו על עצמם בית דין קטלני, בלתי חוקתי בעליל, ויתרעמו עד שיאבדו אמון במוסדות המשפט וואו אז קם והיה הגרוע מכל - יש דיין ואין דין.

נשיאי ישראל ששבו מן הארץ האחת שנשבע אלוהי ישראל לתת לצאצאי אברהם חטאו בחטא שעונשו - מיתה במדבר - הוא רציונלי. הם תבעו לרגל את הארץ בטרם ייכנס אליה העם, בכדי לעמוד מקרוב על האתגרים הביטחוניים, הגאוגרפיים, הלוגיסטיים עליהם שומה יהיה על העם להתגבר בבואו אל הארץ המובטחת. הם שבו עם בשורה במשתמע שאין שני לו, כי הארץ אוכלת יושביה ואוי למי שייכנס בה. חטאם הכבד היה כי בכך יצרו מציאות בה אין לעם כל תקווה אלא לשוב לעבדות. נשיאים שכך הופכים על פיה שליחותם, ושמים את האל מוציאם ממצרים לאל שהוציא אותם משם לשווא, לדיין שדינו דין מידתי.

הם לא רק מרדו בה'. הם גם המרידו. דברים שאמרו על הארץ בפומבי גדול, נוכח פני האומה כולה, סחפו את הכל לייאוש מן הארץ. "וַתִּשָּׂא כָּל-הָעֵדָה וַיִּתְּנוּ אֶת-קוֹלָם וַיִּבְכּוּ הָעָם בַּלַּיְלָה הַהוּא" (במדבר י"ד, א'). העדה כולה בכתה כי על כן חשה עצמה נבגדת, נבגדת על-ידי ה', "... וְלָמָה ה' מֵבִיא אֹתָנוּ אֶל-הָאָרֶץ הַזֹּאת לִנְפֹּל בַּחֶרֶב נָשֵׁינוּ וְטַפֵּנוּ יִהְיוּ לָבַז...." (שם, ג'), נבגדת על-ידי משה ואהרון שהוליכו אותם עד שערי ארץ ערירת תקווה "וַיִּלֹּנוּ עַל-מֹשֶׁה וְעַל-אַהֲרֹן כֹּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם כָּל-הָעֵדָה לוּ-מַתְנוּ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם אוֹ בַּמִּדְבָּר הַזֶּה לוּ-מָתְנוּ" (שם, ב'), נבגדת על-ידי נשיאיהם שנזכרו רק במאוחר לבחון לאן מוליכים אותם משה ואהרון. הם לא רוצים במנהיגיהם האלה, ובלחישות, מפחד התעמתות גלויה עם הרשות, הם מדברים על החלפת מנהיגיהם "וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל-אָחִיו נִתְּנָה רֹאשׁ וְנָשׁוּבָה מִצְרָיְמָה" (שם ד'), נמנה ראשים אחרים תחת נשיאים כושלים שלנו. גם בעוון ההסתה הזאת של העם, על הטייתם להאמין כי אך אסון ממתין להם בכנען, נדונו להיענש במידה שנגזרה ממידת חטאם. "וַיָּמֻתוּ הָאֲנָשִׁים מוֹצִאֵי דִבַּת-הָאָרֶץ רָעָה בַּמַּגֵּפָה לִפְנֵי ה'" (שם ל"ז). מידתי.

אבל עונשו של קהל ישראל גדול מעונש נשיאיו. מיתה שנגזרה על הנשיאים נגזרה גם עליהם "בַּמִּדְבָּר הַזֶּה יִפְּלוּ פִגְרֵיכֶם" (שם, כ"ט), "וּפִגְרֵיכֶם אַתֶּם יִפְּלוּ בַּמִּדְבָּר הַזֶּה" (שם ל"ב). התיבה 'פִגְרֵיכֶם' חוזרת על עצמה, כאומרת שיושלכו בחולות ובין סלעי המדבר מאין קבורה והגוויות תהיינה טרף לעיטי המדבר "עַד-תֹּם פִּגְרֵיכֶם בַּמִּדְבָּר" (שם ל"ג). יש ביזוי המת בכינוי גוויית אנוש כפגר. "הַפְּגָרִים וְהַדֶּשֶׁן" (ירמיהו ל"א, ל"ט), אומר הנביא ירמיהו על פינוי מתי העיר המבוקעת אל העמק הקולט את הזבל שאסור להשליכו בעיר. קשה עונשה של מיתה זו מעונשם של הנשיאים שמתו במגפה. מידתי?

מיתה מבזה

ואין עוצר. "לְכָל-מִסְפַּרְכֶם מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה" (שם, כ"ט) נגזרה מיתה אחרי נדודים של ארבעים שנה במדבר על כל העדה, ואף על-פי שלא כל העדה תרה את הארץ אלא הנשיאים בלבד, מטיח בהם אלוהי ישראל "בְּמִסְפַּר הַיָּמִים אֲשֶׁר-תַּרְתֶּם אֶת-הָאָרֶץ אַרְבָּעִים יוֹם יוֹם לַשָּׁנָה יוֹם לַשָּׁנָה תִּשְׂאוּ אֶת עֲו‍ֹנֹתֵיכֶם אַרְבָּעִים שָׁנָה. אֲנִי ה' דִּבַּרְתִּי אִם-לֹא זֹאת אֶעֱשֶׂה לְכָל-הָעֵדָה הָרָעָה הַזֹּאת הַנּוֹעָדִים עָלָי בַּמִּדְבָּר הַזֶּה יִתַּמּוּ וְשָׁם יָמֻתוּ" (שם, ל"ד-ל"ה). על מה? על "אֲשֶׁר הֲלִינֹתֶם עָלָי"? גדול חטא זה מחטא המנהיגים אשר שלח משה "... וַיָּשֻׁבוּ וַיַּלִּינוּ עָלָיו אֶת-כָּל-הָעֵדָה לְהוֹצִיא דִבָּה עַל-הָאָרֶץ" (שם ל"ו)? הנשיאים מתו לאלתר. כל העם מבן עשרים שנה ומעלה סופגים עונש תהייה של ארבעים שנה במדבר עוין מאין כמוהו ומיתה מבזה, 'פגרים כדשן' -מידתי?

כנגד עונשם זה, שהיה חמור מעונש הנשיאים, מה היה חטאם שהיה כבד מחטא הנשיאים? בכל היו העם שווים בעוונם לעוון הנשיאים חוץ מאשר ביחסם ליהושוע ולכלב. גם הנשיאים השניים האלה היו במרגלים. במעמד בו העידו רוב הנשיאים כי הארץ היא מלכודת מוות העידו הם כי ראו בעיניהם, כי "טוֹבָה הָאָרֶץ מְאֹד מְאֹד. ...אֶרֶץ אֲשֶׁר-הִוא זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ". זה טיבה, כפי שהסכימו גם הנשיאים קטני האמנה, ועל אשר העם היושב עליה נראה חמוש ועז, העידו יהושוע וכלב, "אַל-תִּירְאוּ אֶת-עַם הָאָרֶץ כִּי לַחְמֵנוּ הֵם ה' אִתָּנוּ אַל-תִּירָאֻם" (שם, ז'-ט')!

גם הם ראו את העם היושב עליה. גם הם יכלו להעיד כי הם ערוכים וחמושים אולם הם ראו יותר. הם ראו כי "סָר צִלָּם מֵעֲלֵיהֶם" (שם)! מה בעצם ראו? על מה העידו? מה הוא "סָר צִלָּם מֵעֲלֵיהֶם" שהפך את צבאות כנען לפגיעים עד אין כוח לעמוד בפני ישראל הבאים בארצם?

פרשנים שונים מבינים בביטוי הבנות שונות. בימי המקרא היה ידוע. עד לימינו נשתכח וטעון שיחזור הבנה. יש אומרים כי 'צִלָּם', צל שלהם, הוא באורח כללי מטפורה למגן. "כי הגבור אם אין לו מגן שיגן עליו ויהיה צל לו -לבו ירא" אומר הפרשן אבן עזרא. נראה כי אבן עזרא קרוב למה שאמר רש"י "צלו של המקום סר מעליהם". "ה' אִתָּנוּ", לא איתם. במדרש 'שוחר טוב' לתהלים ק"ד, אומרים רבי ורבי יהונתן "אלמלא צילו של הקדוש ברוך הוא שהוא מגין על האדם היו המזיקין הורגין אותו שנאמר - סר צלם מעליהם וה' אתנו". דבר אגדה זה מרחיב מה שאמר משורר תהלים על ההגנה שמעניק ה' ממרומיו לעמו, "הִנֵּה לֹא-יָנוּם וְלֹא יִישָׁן שׁוֹמֵר יִשְׂרָאֵל. ה' שֹׁמְרֶךָ ה' צִלְּךָ עַל-יַד יְמִינֶךָ" (תהלים קכ"א, ד'-ה'). שומר ישראל הוא הצל המגן. כיוצא בפירוש זה אומר מדרש המצוטט ב פסיקתא זוטרתא לפרשת שלח לך, "סר צלם מעליהם. זה מלאך הממונה עליהם שהוא מגין עליהם שאין הקדוש ברוך הוא נפרע מן האומה עד שמפיל שריה מן השמים". לא ה' סר מעליהם. מעולם לא הגן עליהם. מלאך שלהם סר מעליהם והפקיר אותם. לא מאליו סר, אלא כדברי ישעיה בפרק כ"ד פסוק כ"א "הָיָה֙ בַּיּ֣וֹם הַה֔וּא יִפְקֹ֧ד ה' עַל-צְבָ֥א הַמָּר֖וֹם בַּמָּר֑וֹם וְעַל-מַלְכֵ֥י הָאֲדָמָ֖ה עַל-הָאֲדָמָֽה". ה' נלחם במלאכי המגן של עמי כנען ויכול להם, ומעתה הדרך פנויה, 'סָר צִלָּם מֵעֲלֵיהֶם'!

אין לאן לפרוח

אין קץ ליצירתיות שפסוק אניגמטי מעודד. אין בעולם מציאות של צל. יש מחיצות בין השמש לבין מה שהיא מאירה, ומה שאינה מאירה קרוי צל. מקום מוגן מפני חמה לוהטת. "יוֹמָם הַשֶּׁמֶשׁ לֹא-יַכֶּכָּה" (תהלים שם). אדם מוצא הצלה מזעם החמה בצל. בזכות המחיצה. ברוח זאת מנסים פרשנים להסביר את הפסוק המתמיה כביכול בישעיה ט"ז, ג', " ...שִׁיתִי כַלַּיִל צִלֵּךְ בְּתוֹךְ צָהֳרָיִם סַתְּרִי נִדָּחִים נֹדֵד אַל-תְּגַלִּי", היי במו צהריים כצל הדומה ללילה, להסתיר את ישראל שהיו בורחים מפני חילות בבל, ואת הנידחים הפגיעים שהיו נודדים. יהושוע בן נון וכלב בן יפונה אמרו על-פי פירוש כי ראו בתורם את הארץ כי בבא ישראל תאחז חרדה את עמי כנען עד שליבם יימוג מפחד כי אין לאן לברוח, כי יהיו חשופים בדומה למי שאינו מוצא מקום להתחבא בו מפני להט החמה המקפחת בצהריים. 'סָר צִלָּם מֵעֲלֵיהֶם'!

העדה המוסתת לא האמינה להם.

הרמב"ן, רבינו משה בן נחמן, מוליך את חידת "סָר צִלָּם מֵעֲלֵיהֶם" למחוז פרשני שונה במהותו. "ייתכן שירמוז הכתוב, למה שנודע כי בליל החותם לא יהיה צל לראש האיש אשר ימות בשנה ההיא, לכך יאמר כבר סר צלם מעליהם שנגזר עליהם מיתה". יש להניח כי הרמב"ן (1194-1270) ראה דבר האמונה הזאת בספר "חכמת הנפש" שחיבר רבי אליעזר מווארמס (1165-1230) שכתב כי בליל הושענא רבא, ליל החותם, נגזר עליו על אדם שאינו רואה את צל ראשו לאור הלבנה שעודה מאירה אור גדול, שלא יוציא ימיו עד שתכלה שנה. אמונות מעין אלה הנוגעות לסגולותיו המיסטיות של הצל הכרוכות כולן בחיים ובמוות, הילכו בכל הימים הידועים בכל התרבויות, בכל הזמנים. חוקר תרבות ואמונת שבטים אינדיאנים ביבשת אמריקה Ronald Thomas West כותב בספרו 'Penucquem Speaks' כי זקני השבט סיפרו לו כי בימים הקדמונים, כשהאלים אינם רואים אותך עוד יבא רופא האליל ויפסוק כי איבדת את צלך, ובלא צל אינך עוד אדם. אותם שבטים פחדו פחד מוות מפני המצלמות. הצלם שנקלט בתמונה היה בעיניהם כגניבת צל, וגניבת צל, כמוה כגניבת הנפש, ובאין נפש, מושל המוות באדם שנתרוקן.

אכן, תרבויות שלא פחדו להתבונן בהשתקפות צלם אדם במים, לא התייראו מפני גניבת צלמם, כי אם סר האדם מן המים סר גם צלמו, אבל במצלמה נפשו שבויה, היא אינה יכולה להימלט. סר צילו-צלמו של האדם. הוא מת. המיתולוגיות בהן חיות האמונות הוותיקות, כאילו נדברו יחדיו לראות זיקה בין הצל לבין המוות, עד שעולם המתים כולו צללים "הֲנִגְלוּ לְךָ שַׁעֲרֵי-מָוֶת וְשַׁעֲרֵי צַלְמָוֶת תִּרְאֶה" (איוב ל"ח, י"ז) שואל ה' את איוב, ואין יודע אם 'צַלְמָוֶת' הוא הלחם של צַלְ+מָוֶת או כשם שאדם חי נברא בְּצֶלֶם אֱלֹהִים, בלכתו דומה, הוא מגיע לשערי צֶלֶם + מָוֶת אל המקום בו נקבצו הצללים, נפשות המתים, שצלמם הוא מוות.

בשנת 1847 מפרסם הנס כריסטיאן אנדרסן את הסיפור "הצל". מעשה באדם שאיבד את צלו, והצל חסר הנשמה, מעשיר הרחק מבעליו ומתחיל לחיות חיי הוללות, ואילו בעל הצל הולך ונמוג. כשהצל חוזר אל בעלו האומלל, הוא מבקש מבעל הצל להיות הצל של צלו. הוא מסרב. מת. צל המת חי, נושא לנסיכה. ירש המת את החי.

בין כך ובין כך, פירודו של הרמב"ן אינו אומר אלא אחת. יהושוע וכלב העידו כי הכנענים הם כבר מתים מהלכים. הם עמדו יחידים מול כל אחיהם למסע הגורלי, קרעו בגדיהם לעיני כל העדה כי ידעו שאין בהם כוחות לעמוד בפני כוחות הפחד שאחזו בעדה ועשו בה כרצונם. אמת שלהם נשמעה ככזב נורא. כזב של הנשיאים המניפולטיביים - כאמת מרה. העם נבהל מן העימות עם המתים המהלכים, וכשיהושוע וכלב אמרו להם "ה' אִתָּנוּ אַל-תִּירָאֻם" הם לא יכלו לשאת עוד את מה שהיה נראה בעיניהם בעליל כקונספירציה בין האלוהים לבין הנשיאים השניים "וַיֹּאמְרוּ כָּל-הָעֵדָה לִרְגּוֹם אֹתָם בָּאֲבָנִים" (שם, י')! וכאן, נפלה ההכרעה. עד שלא האמינו באלוהים, ועד שלא האמינו במשה עבדו, הבליגו השמים. על שלא האמינו ביהושוע "... וּכְבוֹד ה' נִרְאָה בְּאֹהֶל מוֹעֵד אֶל-כָּל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל"! נגזרה הגזירה. "בְּמִסְפַּר הַיָּמִים אֲשֶׁר-תַּרְתֶּם אֶת-הָאָרֶץ אַרְבָּעִים יוֹם יוֹם לַשָּׁנָה יוֹם לַשָּׁנָה תִּשְׂאוּ אֶת-עֲו‍ֹנֹתֵיכֶם ... אֲנִי ה' דִּבַּרְתִּי, אִם-לֹא זֹאת אֶעֱשֶׂה לְכָל-הָעֵדָה הָרָעָה הַזֹּאת הַנּוֹעָדִים עָלָי בַּמִּדְבָּר הַזֶּה יִתַּמּוּ וְשָׁם יָמֻתוּ" (שם, ל"ד-ל"ה).

עדה שעמדה לרגום את יהושוע אי-אפשר שהייתה הולכת אחר יהושוע בבואו ארבעים שנה אחרי משבר האמונה הטרגי אל הארץ. המידתיות לא התרעמה. לא היה מנוס. האלטרנטיבה הייתה שיבה פרועה אל כור העבדות, מבחירה, אל ההתעבדות.

וכְבוֹד ה' נִרְאָה בְּאֹהֶל מוֹעֵד.