לא יורים על אזרחים בעזה! <br>

הפעם האחרונה, בה כל המערכה הצבאית הייתה כשצה"ל נלחם נגד צבאות סדירים הייתה בשנת 1973 במלחמת יום הכיפורים. חלפו כבר 45 שנים ואנחנו נמצאים בעידן המדרדר את העימות בין שני עמים לעימות בין שתי אוכלוסיות אזרחיות, מכאן גם עצם השנאה המפעפעת במלחמה זו.

גם במקרים של הגנה מוצדקת העימות בין קהילות אזרחיות גורר אותנו למלכודת, שאינה מאפשרת לפעול בלי לחולל פשעים הומניטריים, שחלקם פשעי מלחמה ממש.

הימצאות אויב בתוך אוכלוסייה אזרחית כובלת ידיו של צבא, שנמנעת ממנו האפשרות למלחמה חזיתית בשדה קרב בין צבאות. וכשמוסרים הכבלים וההגבלות מתחילה גלישה במדרון חלקלק של התרת כל הרסנים. בשם מטרה מוצדקת היינו עדים בעבר גם לממטרי אש בלב אוכלוסייה אזרחית, שאינה מוצאת מחסה מפני פצצות חיל-האוויר הישראלי. בעימות הנוכחי בימים אלו חילופי האש כביכול ירדו מדרגה, אלה חילופי אש בין עפיפונים השורפים את עמלם של אזרחים ובין צלפים היורים לעברם של העפיפונים ומפגינים אזרחים הצובאים על הגדרות, ואף לעברם של המבקשים לחצות את הגדרות.

אסור לנו להרשות לעצמנו שנחייה עם הצירוף של מלחמה צודקת ופשעי מלחמה. כל עוד לא יהיה שלום בין ישראל ובין מדינה פלשתינית עצמאית, המתקיימת לצדה של ישראל, נהיה אסורים בכלא המדמם של צדק ופשע האוחזים זה בזה.

כמי שתומך במאבק עממי לא מזויין, כמי שתומך במאבק שאומר לא לקטילת חיי יהודים ופלשתינים, אני פונה לחיילי צה"ל לא לירות במפגינים לא חמושים, המתקבצים בסמוך לגדרות בעזה. אש חיה לעברם של אזרחים, המביעים שוועתם להיחלצות ממציאות של מצור, הוא מעשה לא מוסרי, הנוגד את כל ערכי ארון הספרים היהודי.

אני פונה לחיילי צה"ל לומר לא, אם יקבלו פקודות לירות לעברם של מפגינים לא חמושים הנמצאים במרחק מהגדר. זו פקודה לא חוקית בעליל ואין לבצעה. עד כה נהרגו מאש חייה למעלה ממאה אזרחים לא חמושים ומאות רבות נפצעו וחלקם פצועים קשה.

ככל שהאטימות וההדחקה של מעשינו יגברו, כך תעמיק מתחת לפני השטח תחושת המיאוס. כך תגבר תחושת הייאוש, שנגזר עלינו לחיות על חרבנו במציאות מגממת הממוסגרת המודעות אבל על נפילת יקירים.

מדיניות של כוח ועוד כוח, מדיניות של אש ועוד אש מבטיחה לנו רק מערבולת דמים, ששני העמים משלמים מחיר יקר. חייבים לשים קץ למערבולת הדמים. חובה לומר לא לפקודה לירות במפגינים!!!!

אֵיפֹה הָאֲבָנִים כֻּלָּן

אֵיפֹה הָאֲבָנִים הַטּוֹבוֹת כֻּלָּן

מִי לָקַח אוֹתָן?

אֵיפֹה שְׁנֵי לוּחוֹת הָאֲבָנִים

וּבַהֶם כָּל עֲשֶׁרֶת הַדְּבָרִים.

אֵיפֹה הָאֶבֶן מִבֵּית אֵל

וּבְלִבָּהּ סֻלָּם.

אֵיפֹה הָאֶבֶן הַגְּלוּלָה מִפִּי הַבְּאֵר בְּחָרָן

וְתוֹכָהּ אַהֲבָה.

אֵיפֹה הָאֶבֶן יְגַר-שָׂהֲדוּתָא¹ מֵהַגִּלְעָד

וּבְפִיהַּ שָׁלוֹם.

אֵיפֹה הָאֲבָנִים הַטּוֹבוֹת כֻּלָּן?

הָאֲבָנִים הַטּוֹבוֹת רָגְמוּ אוֹתָן

הוֹצִיאוּ אוֹתָן אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה

סָקְלוּ אוֹתָן אֶבֶן אַחַר אֶבֶן.

וְנוֹתְרָה עוֹד אֶבֶן דְּמוּעָה

עַל פִּי בְּאֵר הַחַיִּים

הַשּׁוֹעָה

כִּי נָגוֹל אוֹתָה מֵעַל פִּי הָאֵימָה

וְנַשְׁקֶה אֶת חַיֵּינוּ בְּתִקּוּן.