לתוקפו של צום י"ז בתמוז

צום י"ז בתמוז פותח את שלושת השבועות של ימי האבל על הגלות והחורבן. עם חורבן הבית הראשון נקבעו ארבעה צומות: של החודש הרביעי (י"ז בתמוז), החמישי (ט' באב), השביעי (צום גדליה - ג' בתשרי) והעשירי (י' בטבת). צומות אלו מוזכרים בספר זכריה, כאשר העם שואל את הנביא בעת שיבת ציון: "האבכה בחודש החמישי"? (זכריה ז', ג'). צום תשעה באב חל היה גם בימי בית שני, זאת אנו למדים מהמשנה במסכת ראש השנה המציינת את צאתם של השליחים בראש חודש אב (בזמן הבית), מפני הצום (דף י"ח, ע"א). כך גם מובא ברמב"ם בפירושו למשניות.

הגמרא מבדילה בין צום תשעה באב ויתר הצומות בהיגד: "שני תשעה באב מפני שנכפלו בו הצרות" (ראש השנה י"ח, ע"ב). הרמב"ם בהלכות תעניות ה', ה', קובע שצומות אלו הם מנהג: "ועכשיו נהגו הכל כמו שאמר רבנו והרי הן חובה על כל ישראל עד שיבנה בית המקדש".

עתה, עם הקמתה של המדינה וכינונה של הרבנות הראשית לישראל ובית הדין הרבני הגדול הועלה הנושא: האם בימינו יש לחייב לצום בשלושת הצומות: י"ז בתמוז, צום גדליה ועשרה בטבת. בעניין זה נכתבו מחקרים על מועדי ישראל בזמן המשנה והתלמוד שבהם קבעו רבנים שאולי צריך לבטל את שלושת הצומות הנ"ל.

מנין נובעת שאלת ביטול הצומות? זאת נלמד מדברי הרמב"ם: "ובבית שני לא היו מתענין לא בעשרה בטבת ולא שבעה עשר בתמוז אלא מי שהיה רוצה מתענה" (פירוש המשניות ר"ה פ"א, מ"ג).

המקור להבדלה מתי הצומות תקפים ומתי אינם תקפים הוא במסכת ראש השנה דף י"ח ע"ב בדברי רב פפא: "בזמן שיש שלום יהיו לששון ולשמחה, יש גזירת המלכות - צום, אין גזירת המלכות ואין שלום - רצו מתענין רצו אין מתענין". ברור שאין שאלה לגבי תשעה באב. הצום ביום זה הוא בתוקפו, הן משום שיום זה מסמל את חורבן בית המקדש שעדיין אינו עומד על תילו, והן מהסיבה שאף בזמן בית שני צמו ביום זה.

על דברי הגמרא מוסיף רש"י לפירוש המילה 'שלום' ואומר: "שאין יד העובדי כוכבים תקיפה על ישראל", ולכן "יהיו לששון ולשמחה ליאסר בהספד ובתענית". לפי רש"י מובן שביטול שלושת הצומות תלוי במצב המדיני ביטחוני של עם ישראל.

אין מתעניין

ממשיך רבינו חננאל על אתר וכותב שהששון והשמחה בהיות בית המקדש על תילו. אך לא מבטלת את הצומות. וכך מובאים הדברים: "בזמן שיש שלום, כלומר כל זמן שבית המקדש קיים, יהיה לששון ולשמחה, יש גזירה - צום, אין גזירה ואין שלום, רצו - מתענין, רצו - אין מתענין".

מתוך דברי הגמרא נלמד שבמצב של ששון ושמחה הוא רק שבית המקדש קיים ועם ישראל עצמאי. הצום תלוי במצב המדיני שבו עם ישראל נמצא. בסוף ימי בית שני המקדש היה קיים. אך השלטון היה בידי רומי, ולכן לא היה מצב של שלום על-פי הגדרתו של רש"י. לפיכך צמו בתשעה באב בזמן ההוא, ובשלושת הצומות האחרים התענו רק אלה שרצו להתענות.

בתקופת ימי הביניים שעם ישראל היה בגלות באירופה מביא הטור באורח חיים תק"נ את המשפטים הבאים הנותנים תוקף לדברי הגמרא במסכת ראש השנה: "והאידנא דליכא שלום וליכא שמד רצו מתענין רצו אין מתענין ופירוש דליכא שלום שהבית חרב וליכא שמד במקום ידוע בישראל. רצו רוב ישראל והסכימו עליהם שלא להתענות - אין מתענין. רצו רוב ציבור - מתענין".

ידועה הגמרא במסכת מגילה (ה', ע"ב) שם מסופר כי "רבי... רחץ בקרונה של ציפורי בשבעה עשר בתמוז" מובן שעשה זאת בפרהסיא להראות לציבור שהרחצה מותרת ביום זה.

האם במעשה זה ביטל את הצום? לפי התוספות במקום יש סברה לומר שלא ביטל את הצום. לדעת ר' יעקב עמדין אכן ביטל את הצום וכך אומר הוא בפירושו המסתמך על מאמר חז"ל בתענית (י', ע"ב). שאף מי שאכל בתענית אל ייראה מתענג: "וכיון דשרי מרחץ כל שכן אכילה ושתיה שכל הציבור צריכין להן פשיטא שרי". ומפרש: "ומשום דרבי בימי אנטונינוס הווה, ושלום היה לו מכל עבריו, להכי אורי עובדא בפרהסיא דאפילו מי דתענוג שרי, כי איך מתענ ין". יש לציין שמדובר בתקופה של אוטונומיה חלקית בלבד ולא בתקופה של עצמאות מדינית.

מכל האמור לעיל נראה כי בתקופות של אוטונומיה, אפילו חלקית לא צמו את שלושת הצומות. מאז חורבן הבית לא היה מצב של עצמאות מדינית לעם היהודי. היום שיש לנו עצמאות מדינית שבה אין יד עובדי הכוכבים תקיפה על ישראל וגם אין גזירה, יש אולי טעם להעלות את הדברים למועצת הרבנות הראשית וביה"ד הגדול שיחליטו האם יש להמשיך לקיים את הצום או לא.