מה שנדרש כעת הוא בניה לגובה

מזה מספר חודשים שתנועת ההתיישבות "אמנה" מפרסמת ברבים את היעד: "מיליון מתיישבים ביו"ש! הצטרפו אלינו"! קריאה זו מופיעה בדרך כלל בראש מודעה המבשרת על מכירת דירות ביישוב כפרי ביהודה ושומרון. כך לדוגמה, מופיע לאחרונה פרסום המדבר על "בית צמוד קרקע קרוב לירושלים - עכשיו בכוכב השחר"! אכן, זה בהחלט משמח שבונים בכוכב השחר, בתפוח או בברוכין, אך השאלה המתאימה היא האם אופן הבנייה המוצע יביא להשגת היעד של מיליון מתיישבים?

הנחת המוצא (שהיא הבסיס שעליו נשען מכתב זה) היא כי הקרקע לבניה ביהודה ושומרון נמצאת במחסור חמור, דהיינו, קשה להשיג אדמות פנויות בצמוד או בתוך הישובים, שלא לדבר על הקמת ישובים חדשים, הן מפני שאדמות רבות נחשבות על-ידי מערכת המשפט כאדמות פלשתיניות והן מפאת סיבות פוליטיות המונעות הקמת ישובים חדשים. במצב דברים זה השטח הפנוי לבניה מצומצם ביותר.

אולם, בניגוד למציאות עגומה זו הדוקרת את העין, ממשיכים לבזבז את יתרת הקרקע על בניינים חד-קומתיים, על "צמודי קרקע חד-משפחתיים אחרונים ביהודה ושומרון" (ככתוב בפרסום ל"כרמי שילה"). הווי אומר, מחסלים את עתודות הקרקע המיזעריות והנוחות לשיווק במקום להעדיף את הפתרון הכמותי שרק הוא יכול להגדיל את האוכלוסייה במידה ניכרת. "ראי אדמה כי היינו בזבזנים עד מאד" (בהשאלה).

למען הסדר הטוב חשוב להבהיר כאן שהתנגדות זו לבתים חד-קומתיים אינה באה מסיבות אידיאולוגיות של תיקון עולם או מסיבות בעלות גוון סוציאליסטי. זה בהחלט לגיטימי שאנשים יגורו בבתים צמודי קרקע, בווילות ובכל דבר שהם חפצים בו, גם בשרון וגם בשומרון, אולם במצב הנוכחי אין הדבר הולם את מטרת ההתיישבות ביהודה ובשומרון.

בהתאם לכך, הרעיון להמשיך ולבנות בתים חד-קומתיים, הוא בזבוז משווע של קרקע יקרה שנמצאת במחסור. זה מעשה שמדגים את כוחו של ההרגל, שהיה מועיל ביותר עד עתה, אולם מה שנדרש כעת הוא בניה לגובה של בתים משותפים. רק כך ניתן להגדיל באופן משמעותי את האוכלוסייה ואף להוזיל את המחיר ליחידת דיור בהשוואה לבניה של שתים-שלוש דירות בדונם.

ולא רק שיש לבנות בתים משותפים כשיטה קבועה, אלא שכהמשך לרעיון זה יש ולהתמקד במספר ישובים הנמצאים בנקודות מפתח במטרה להפוך אותם לערים. כך למשל נכון יהיה שהיישוב 'תפוח', יהפוך ליישוב עירוני גדול כמו העיר אריאל שנמצאת ממערב לו, וכן הלאה.