לְבַטֵּל אֶת הַגְּזֵרָה

לֹא תַחֲנוּנִים אֶלָּא לְשׁוֹן עֲדִינה

לְבַקֵּשׁ זְכוּת רַק כְּחֶסֶד וּמַתָּנָה

בַּבַּקָשָׁה לְבִטּוּל גְּזֵרָה שֶׁנִגְזֵרָה

בְּיָדְעו שֶׁהַגְּזֵרָה עֻבְדָּה גְּמוּרָה

וּתְחִנָּה מְשַנָּה גְּזֵרָה

בֶן תְּמוּתָה מוּל עֶלְיוֹן הִתְמוֹדַד

כֶּאָדָם בֶּן חָלוֹף אֶל מוּל כֹּחַ-עָד

אַף כִּי יָדַע שֶׁפָּנָיו יוּשְבוּ רֵיקָם

מֹשֶׁה בִּקֵשׁ וְהִתְחַנַּן לְמַעַן הָעָם

בְּכָךְ אָז מֹשֶה הִתְנֶחַם

לְעִתִּים יֵש לִסְטוֹת מִנְּטִיַת-לֶב

וּלְהַכִּיר בַּמְצִיאוּת אַף אִם כּוֹאֵב

כִי יֵשׁ רַק אֶחַד מַעְלָה לָעָד קַיָּם

וְרַק מַעֲשֶׂה-אָדָם יִשְׂרוֹד לְעוֹלָם

וְכוֹחוֹ הַרַם כְּעָשָֹן נֶעֱלַם

שַׂם רוֹזְנִים לְאָיִן כִּי חַסְדּוֹ שָׁכְחוּ

וְהַשָּבִים חָנַן וְחַטָּאֵיהֶם נִסְלָחוּ

כִי ה' רָחוּם וְחַנּוּן וְעַמּוֹ יְרוּחַם

לֹא יִטּוֹשׁ עַמּוֹ וְעַל עֲבָדָיו יִתְנְחַם

זֶה שֶׁדִּבֵּר מֹשֶׁה אֶל הָעָם

וַיִּתְעַבֵּר ה' בי למענכם

משה נצב בפני העם בפתח פרשת דברים שכבר קראנו אותה, שם ראינו כי הוא החל לנאום את נאומו לעם לקראת סיום תפקידו על-פי השם, ומשה לא חסך שבטו ותוכחות באמרו: דעו! וַיִּתְעַבֵּר ה' בי למענכם, על אשר עוללתם לה' ולי בכל מס וחניה החל מהיציאה ממצרים. משה החל מונה את הטרוניות ומעשי העם, מיד בסמוך להליכה במדבר שם רטנו: מי יתן מותנו במדבר (שמות טז/ג) והגיעם לים סוף יללו: המבלי אין קברים במצרים (שמות יד/יא) הבאתנו למות במדבר. וכאשר רעבו הוריד הקלבם את המן מןהשמים והם תפלו על הַמָּן. לאחר מכן הופיע קרח וחולק על משה ואהרן בנסותו להמריד את העם נגדם. והעם הזה נוטש את אלוהיו ועושה לו עגל הזהב לעבוד אותו. ומרים חוטאת בלשון הרע. והצלחת העם מול אויביו, החל לזנות עם בנות כנען וחוטא העבודת הבעל. ומוסיף משה לאמר לעם: ואתחנן אל ה' למחול לו ולעם בלשון תְּחִנָּה. ולתת לו להכנס עם ישראל לארץ כנען, כי משה סבר שאלוהים בטל את גזרתו, כי הרי משה נכנס לנחלת ראובן גד וחצי מנשה בעבר המזרחי של הירדן. ברם מקום מושבם של ראובן גד וחצי מנשה הוא מחוץ לגבולות ארץ כנען שהנחילה הקב"ה לישראל. כי על כן הקב"ה לא בטל גזרתו על משה שלא יכנס עם העם להגשים את היעד השלישי אחרי היעד הראשון היציאה ממצרים והיעד השני קבלת התורה. רש"י מתיחס למלה ואתחנן אל ה' (ג/כב). ואומר כי משמעותה קבלת מתנת "חִנָּם" כאומר לקב"ה: איני מניחך עד שתודיעני אם תעשה שאלתי אם לאו? רש"י שעשה את ההבדלה בין אמירת ה' מסמלת מדת הרחמים בעוד אמירת אלוהים היא מדת הדין, לכן משה פונה אל ה' באמרו לו: אתה החילות להראות אל עבדך (שמות לב/י) שאתה נותן ידך לכל באי עולם (לחוזרים בתשובה) ואין מי שיחלוק עליך תמחול לי ותבטל את גזרתך. משה לא הסתפק בתוכחה לעם ותלה זאת ביכולת העם לשמור הָחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים שלמד אותם. כיון שמשה קבל תורת מסיני צוה את ישראל באמרו להם: לא תֹּסִפוּ על הדבר אשר אנכי מצוה אתכם ולא תגרעו ממנו (ד/א). צו זה לאחר שנים סיע הדבר לסתור טענת הָאִשְׂלָאם כי ישראל שינה את הכתוב בתורה שמקובלת על האשלאם.

משה סוקר את אשר קרה

משה מדלג בסקירתו על תקופת מצרים והנסים שנעשו לישראל שם, ועובר למעמד הר סיני, האירוע המכונן של קבלת עשרת הדברות. הוא לא רק מזכיר זאת אלא גם חוזר על כל עשרת הדברות כמעט כפי שנכתבו בספר שמות בהר סיני. הסקירה הזאת הייתה חשובה כי היא נאמרת אחרי ארבעים שנות נדידה במדבר כשיוצאי מצרים כבר מתו ואינם, בדברו אל צאצאיהם כדי להשריש בהם את התורה, כי הם לא היו במעמד הר סיני כאבותיהם. דברי משה נועדו לשחזר את ההתרחשות המכוננת שהייתה לכן כיון ששתי הדברות הראשונות נשמעו מפי הקב"ה משה רק חוזר על שאמר הקב"ה לישראל כמצטט את דבר האלוהים אז בהר סיני. כיון שכך בעשותו כן נכנסו שינויים השונים מהנוסח הראשון כגון אמירת שָׁמוֹר במקום זָכוֹר

את יום השבת לקדשו. רש"י נזקק לשוני ומישב זאת באמרו: שָׁמוֹר וְזָכוֹר (נאמרו) בְּדִבּוּר אֶחָד (ראה לכה דודי) ראוי לחזור ולומר כי עשרת הדברות במרוצת הדורות הפכו להיות נכס עליון לכל הָאֻמּוֹת, באמצם אותם בחקיקתם מבלי לצין כי אלה דברים שאמר ה' אל ישראל. ובמסגרת נוסחו בלשון עממית קלילה חפשית כל עשרת הדברות והרי הם שוב מובאים שוב לא ציטות הכתוה או האמור ממש אלא רק המשמעות של הַדִּבֵּר פי שנאמר וכפי שנכתב והרי הנוסח החפשי:

אָנֹכִי ה' אֱלֹהֵיךָ נֶאֱמַר בְּסִינָי. 2. לֹא יִהְיֶה לְךָ אלוהים אֲחֵרִים עַל פָּנַי. כִּי הַשֵּם הֶרְאָה כֹחוֹ וְיֵחוּדוֹ, וְגִלָּה שֶׁאֵין אֱלֹהִים עוֹד מִלְּבַדּוֹ. אַל תַעֲשֶׂה לְךָ פֶּסֶל וּתְמוּנָה וְקַדֵּש שֵׁם שָׁמַיִם בֶּאֱמוּנָה. 3. טַע אִמּוּן בַזּוּלָת תָמִיד וְעַכְשָׁו.

לֹא תִּשָּׂא שֵׁם אֱלֹהֵיך לַשָּׁוְא. 4. ה' כּוֹנֵן עוֹלָם בְּשִׁשָּׁה ושָׁבַת, וְנָתַן לַאָדָם הַמְנוּחָה בְּשַׁבָּת. 5. בְּכַבֶּדְךָ אָבִיךָ וְאִמְךָ הַהוֹרִים, יִהְיוּ יָמֵיךָ אֲרֻכִּים וּמְאֻשָׁרִים. 6. זָכוֹר אֶת הַלָּאוִים וְאַל תִּשְׁכַּח, הַדִּבֵּר הַשִּׁשִּׁי לִא תִּרְצַח. 7. אֱהַב אֶשֶׁת חֶקֶךָ אֵם הַטַּף וְאַל תְּחַלֵּל כְּבֹודָהּ-לֹֹא תִּנְאַף. 8. אַל תִּפְגַּע בַאָדָם בַּבָּיִת וּבָרְחוֹב וְאֶת רְכוּשׁוֹ וְדַעְתּוֹ-לֹא תִּגְנוֹב. 9. הַשֵּם יוֹדֵעַ הַכֹּל עַד אֵין חֶקֶר, לָכֵן לִא-תַעֲנֵה בְּרֶעֲךָ עֵד שֶׁקֶר. 10. דַּי לְךָ בַּיֵּשׁ וְאַל תִּתְאַוֵּה לְעוֹד, וְאֶת אֶשֶׁת רֶעֶךָ וְרְכוּשׁוֹ לֹא תַּחְמֹד. אם נְיַשֵּם את הכתוב כרוחו, לא תפול מאף אחד מאתנו שערה מראשו.

החקים והמשפטים והאמונה

משה בפתח ואמר לעם: ועתה ישראל שמע אל החקים ואל המשפטים אשר אנכי מלמד אתכם לעשות למען תחיו (ד/א). אלא שלא הסתפק בכך ותלה את הכל ב"אמונה", שבלעדיה בקש לומר כי,לא יהא צדק במשפט, משה הוסיף ואמר: ואתם הדבקים בה' חיים כלכם היום (ד/ד). משמעות הלים "חיים כֻּלְּכֶם היום" שהן נאמרות יום יום מספר פעמים על-ידי כל מתפלל, אין משמעות דברים אלה שחיים ולא מתים עוד, ולא היא, כי הרי דורנו והדורות שקדמו לנו מתו ואינם חיים היום, לכן ביטוי זהמקבל משמעות מפי חז"ל שאמרו: צדיקים במיתתם קרויים חיים וחז"ל מוסיפים עוד בהקשר לכך: ואילו רשעים בחייהם קרויים מתים. הרמב"ם בעניין זה אומר: צדיק הוא האדם המכיר את ה'. דבריו מתקשרים לקיום החוק והמשפט באמונה, לכן המאמין הוא הצדיק שיש בו אותה חיות רוחנית שאיננה קשורה לחיים פיזיולוגים ממש, כי הרי רבותינו כבר אמרו: סוף אדם למיתה וסוף בהמה לשחיטה. זה מביא אותנו לדברי הרמב"ם על תְחִיּת הַמֵתִים שנקבעה כאחת משלושה עשר העיקרים שלו. ונוהגים אנו וקהילות אחרות לחזור על עיקרים אלה כל ערב שבת בסוף התפילה כפיוט הנקרא "יגדל אלוהים חי וישתבח". הרמב"ם הסתמךבכך על דבר קצר של חז"ל שהובא על-ידי הנצי"ב (האומר: צדיקים במיתתם קרויים חיים, ואילו רשעים בחייהם קרויים מתים). ב"תוספתא" שקדמה ל"גמרא" נכרכו "שנאת חנם ואהבת הממון" יחד, שהן שתי רעות חולות. ומדרש אחד אמר אביי, יצר הרע מתגרה בתלמידי חכמים יותר מאחרים, ש"כל הגדול מחברו יצרו גדול הימנו". כי בימינו אהבת הממון ושנאת איש את רעהו, לצערנו מכות שורשים, ומהוות כאחת הסיבות לירידה מן הארץ והסבה השנייה שנאת חנם שתביא חלילה לחרבן "הבית" אשר בדמים חודש קיומו אחרי אלפיים שנות גלות .

יחוד האלהות מרכיב בסיסי בתורת ישראל

הפרשה עוסקת גם ביחוד האלהות ופוסלת נמרצות את השילוש של הנצרות, שנוצר מ"רפורמה" שתכליתה להתאים את הכתוב בתורה לנוחיות המאמינים, מכאן שמשמעות הבטוי "אחד" שנאמר ב"שמע ישראל" באה ללמד שה' "מיוחד" ולא "מאוחד" וכי "אחד" איננו מספר חשבוני, משמעותו "איכותית", מיוחדש אין דומה לו, ואין שני לו, גם לא ניתן לתארו, כי אין לו גוף ואין לו דמות הגוף. קריאת שמע ישראל ה' אלוהינו ה' אחד (ו/ד). נאמרת יום יום להבהיר זאת לעצמנו בצורה בלתי מתפשרת, שה' הוא יחיד ובלתי נתפש בדמיון ולא ניתן להדמיה. לחיזוק התודעה הזאת אחרי המלה "אחד" בא הצווי: "ואהבת" את ה' אלוהיך, כדי לחזק אמונתנו ונירא לדמותו בדמות אנוש. זה שצוה משה: "ושננתם" זאת. הכונה לשנן הדברים האלה, לבניך ודברת בה בשבתך ובקומך. ולא לתת לערער את היות ה' אחד ומסר נוסף ל-ה' אחד להודיע כי אלוהי ישראל הוא גם אֱלֹהַ כל הברואים. ואין זולתו. לא בכדי הַהִתְוַדְעוּת הראשונה לאלוהים הייתה על-ידי אברהם אבינו, כאשר ראה איך היקום מתנהל על-ידי "אחד"-"יחיד" נעלם מן העין ו"יום ליום יביע אֹמֶר ולילה ליליה יחוה דעת. לא בכדי כֻּנָּה אברהם "אב המון גויים", אבי כל המכיר בקיום האלוהים שנתגלה לו. גם צאצאי ישמעאל קבלו את היחוד אך מביא האמונה להם גם סלף את הכתוב במקור שמקובל עליו וממנו שאב דעתו זו. לא בכדי אמר נביא ישראל זכריה: אם הלאמים טרם ידעו כי ה' אחד ואין זולתו, יבוא יום וידעו זאת לאמור: ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד. ואז הכל ידברו שפה אחת ברורה ("בדעה אחת") ויקראו בשם ה' גם התועים מעם ישראל: השיבנו ה' אליך ונשובה חדש ימינו כקדם (איכה ה/כא).

כֹּחוֹ שֶׁל יִשְׂרָאֵל בֶּאֱמוּנָתוֹ אִם תֹאבַד אֱמוּנָתוֹ יֹאבַד כֹּחוֹ

שְׁמַע יִשְׂרָאֵל תַּמְצִית דָּתוֹ שֶׁיֵּדְעוּ הַגּוֹיִים כִּי כֹּחוֹ בְּרוּחוֹ

יִשְרָאֵל עַל אַדְמָתוֹ בִּזְכוּת זֶה חָקוּק בַּסֶּלַע וְשָׁמָּה חָרוּת

כֹּל שֶצָרִיךְ לֹא לְהִתְרַבְרֵב וְהַצְנַע לֶכֶת זֶה אֱלֹהֵינוּ אוֹהֵב

כִּי בּחָכְמַת עֶמֶנוּ הִתְקַנְאוּ וְזוֹ גָּם הַסִּבָּה שֶׁאוֹתָנוּ שָׁנְאוּ

וְנֵטִיב לַעֲשׂוֹת מוּל עוֹלָם בְּטַפֵּחַ בָּנוּ אַחְוָה וַאַהֲבַת חִנָּם

זֶה אֲשֶׁר יַכְרִיעַ אֶת צָרֵינוּ גָּם וְנֵשֵׁב בֶּטַח פֹּה בְּאַרְצֶנוּ עַד עוֹלָם