מפלגת העשירון העליון

לפני שלוש שנים הכל נראה אחרת: בשלהי תקופה כלכלית טובה למעמד הביניים, כשהתרסקות בועת ההיי-טק עוד לא שקעה למעמקי התובנה החברתית-מעמדית של כולנו ותוצאות המדיניות הכלכלית עוד לא הובנו כקטסטרופה חברתית, עם ישראל חשב ששינוי יביאו שינוי. ביבי כבר היה מוקצה אז, מחמת מיאוס, וטומי לפיד על קהל בכירי מפלגתו שידר בשורה "אחרת" – מדיניות ניאו ליבראלית שמעבירה את הכסף מעניים לעשירים, מוגשת לכולנו על מגש התבטאויות מכובסות ומעוררות תיאבון.

מי שעוד לא הבינו שהתרסקות הבועה היא עניין מהותי, חשבו שיקבלו ככה את משרת ההיי-טק הנוצצת שלהם בחזרה. מי שהתחילו לחוש חסרון כיס בשל מדיניותו הכלכלית של ביבי, שמחו למצוא אשמים מחד ומושיעים מאידך. מי שראו בעצמם מעמד ביניים אולם חשבון הבנק שלהם התקרב יותר לזה של העשירון התחתון – חשבו שיוכלו לגשר בעזרתה של מפלגת שינוי על הפער. העיקר שנסלק מהשטח את הדתיים שבגללם אין לנו כסף, העיקר שבעלי ההון יקרצו לעברינו ויפזרו עלינו קצת אבק כוכבים.

בעצם, אין הבדל בין המסר של שינוי 2002 למסר של הליכוד בשנות השמונים – טלוויזיה לכל פועל. הפועלים של אז הם מעמד הביניים של היום: עובדים עבור כספם ולא גומרים את החודש. רק ההגדרות עברו את מכבסת המילים, המציאות נשארה במקומה. וטומי לפיד – כמומחה לתקשורת – יודע שלחמדנות קהל הבוחרים יש ערך אלקטוראלי גבוה.

אָ-מָ-מָה? המדיניות הניאו ליבראלית שהנהיג ביבי בתמיכה מאסיבית של שינוי, הביאה את כולנו אל כונס הנכסים. הכונס שייך למעמד הכלכלי הגבוה, הנכסים כבר לא שלנו, הבועה לא ניתנת להדבקה, חשבון הבנק מתרוקן ומעמד הביניים התפכח. כולנו מבינים כעת שטומי העביר כסף לדתיים ולקח כסף מכולנו, תוך שהוא מגדיר מחדש את הגדרותיו הכלכליות של מעמד הביניים: עשירים ומעלה. מעמד הביניים ירד מדרגה ושינוי – שממשיכה לפעול למען מעמד הביניים – לא סופרת את המדרגה הזאת.

על הדרך, דואגים ח"כים של שינוי ליזום יוזמות חקיקה שעניינן הידוק הטבעת סביב מה שהיה פעם מעמד ביניים: יוזמות נגד שכבות מוחלשות, נגד נשים, נגד ילדים, נגד נזקקים. היוזמות והיזמים אף מתאפיינים לעיתים בחיבורים נכלוליים לקבוצות אינטרסים דורסניות, בעלות עניין כלכלי מובהק בחקיקה עוינת ובמחטפים ומניפולציות שהשקיפות והיושרה הציבורית מהן והלאה.

בעוד אנו עסוקים בקיום היומיומי שלנו, שהולך ונהיה קשה יותר באקלים הכלכלי שיצרו הליכוד ושינוי, עסוקים הח"כים משינוי בחקיקה כלכלית – חברתית עוינת, שאנחנו נהיה בסופו של דבר הקורבנות הישירים שלה. כי אנחנו כבר לא מעמד ביניים, הם לא הנציגים שלנו בכנסת. למשל, הח"כים מודי זנדברג, חמי דורון ורשף חן עמלים על יוזמה חקיקתית להכנסת אמהות גרושות לכלא (לטענתם היוזמה היא לא מגדרית אלא "נייטרלית" – כי בחוק יירשם "ההורה המשמורן"), חוק שיאפשר צמצום השתתפות כלכלית (שגם היום היא חלקית וקשה לגביה) של אבות ממעמד הביניים בגידול ילדיהם ומחשקים יוזמות חקיקה אנטי חברתיות אחרות שיוזמים ח"כים אחרים מבית מדרשם של ביבי-טומי, תוך קידוש ערכי החיבור בין גבריות, הון ושלטון.

מה ששינוי לא שמו לב, על הדרך, הוא שדריסה ברגל גסה של מעמד הביניים, מביאה לשחיקה בקהל היעד האלקטוראלי של כל מי שמנהיג מדיניות כלכלית שכזו: אם מעמד הביניים גלש מטה אל המעמדות הנמוכים ואף נושק בחלקו לעשירות התחתון – לא נשארו הרבה מצביעים ממעמד הביניים.

המהפך במפלגת העבודה ופרישת שרון מהליכוד הם חלק מאותה הבעת מחאה של קהל המצביעים.

אני יכולה רק להצטרף להערכות, שימיה של שינוי מאחוריה, ולקוות שימיו הגדולים של בנימין נתניהו נמצאים גם הם בעברו. לא מפריע לי שכל אחד מהשניים הללו – ביבי וטומי – ימשיך לחמם כסא בודד בכנסת ישראל. לעומת מה שהם עלו לנו עד כה, במטבעות של כלכלה וחברה, זה כסף קטן.

פורסם לראשונה