לא למאסר של אנשי רוח

בערוץ תקשורת מוכר קבע עיתונאי, שיש להתייחס לקהילה הגאה כפי שנדרש להתייחס לעמלק. על עמלק נקבע, שיש להורגו מעולל ועד יונק, משור ועד שה מחמור ועד גמל. לא לחמול עליו. העורך שאישר את הכתבה לא הועמד לדין וטוב שכך. העיתונאי לא ננזף, לא פוטר ושום רשות לא תבעה אותו לדין על הסתה לרצח, כשהוא קובע שיש להתייחס לקהילה הגאה כפי שיש להתייחס לעמלק.

באותו יום שפורסמה הקריאה להתייחס לקהילת הלהט"ב כפי שנדרש להתייחס לעמלק, שופטת בבית משפט בנצרת שלחה משוררת לחמישה חודשי מאסר מאחורי סורג ובריח על אמירה שירית. אינני מסכים עם חלק מתוכנו של השיר, אך אני מסתייג מהחלטת השופטת לשלוח את המשוררת לבית הכלא.

בשני המקרים אני מבקש, שנטפח שיח המקדש רק את החיים ואינו מקדש את המוות. כפי שאני אומר לא לתרבות השהאיד המטופחת בשירת משוררת, הקוראת למות למען מימוש רעיון - למות ולהמית, כך אני אומר לעיתונאי לא לקדש את היחס לעמלק - להרוג מעולל ועד יונק, משור ועד שה - בוויכוח שיש לו עם תפיסת החיים של הקהילה הגאה.

הזירה המשפטית אינה המקום להתמודדות עם אמירות של עיתונאי, סופר או משורר. יש מי שיראה הסתה להרג בקריאת העיתונאי להתייחס להומואים ולסביות, כפי שיש להתייחס לעמלק. יש מי שיחליט שהוא רואה בשירת אורי צבי גרינברג הסתה וקריאה לדה מוניות של העם הערבי בשורה "כלבי ערב חלאת ערב מזהמת מלכות" או בשורה "אין שלום לעברים עם זאבי ערב בציון". השיח חייב להישאר במרחב הספרותי ברחוב ולא בבית המשפט.