(חיי שרה סו) אם תרצו – אין. זו אגדה

מדינת ישראל נוסדה על בסיס ההנחה שקיומה צפוי להיות נצחי; התייחסו אליה כאל מלכות ישראל אשר קמה לתחיה, ואף כאל (תחליף) הבית השלישי. גם אתאיסטים מוצהרים השתמשו בכינויים אלו, ואין כאן המקום להאריך. מה שברור זה שמגזר גדול ונכבד ייחס למדינה ערך דתי ואולי עודו מייחס לה ערך כזה.

מטבעו, ערך דתי מושרש ברבדים הכי עמוקים של הנפש; לכן אדם מוכן להשקיע בערך כזה עד כדי מסירות נפש בפועל. מכאן נוכל להתחיל להבין את השבר הנורא שחוו ועדיין חווים מגורשי גוש קטיף, יחד עם כל שותפיהם לדעה ולדרך, בעת שאמונתם הדתית התנפצה לעיניהם. לכל אחד ואחת מהם זהו שבר נורא; לצעירים שבהם, זו טראומה שלא ברור איך יוצאים ממנה. מה שכן ברור, זה שבמערכת הקיימת הסיכויים שלהם שואפים לאפס.

המערכת הקיימת, אותה מערכת שהחריבה את גוש קטיף ברגישות ובנחישות, אבל גם בקול תרועות רמות של ששון ושמחה, עודה משמיעה את אותן תרועות רמות, בעת שהיא ממשיכה בתהליך החורבן; הפעם זהו החורבן של עצמה, של המערכת.

מערכת שעסוקה בחורבן, גם אם חורבן עצמי, אין לה אנרגיות מיותרות להשקיע בבניין; עכ"פ, לא מעבר לדרש לצורך קיומה הזמני. הצורך לשקם את מגורשי גוש קטיף שיקום פיזי ונפשי, הוא מעבר לכוחותיה של המערכת המחריבה, ועל כן, מה שצפוי למגורשים זו התעלמות אינסופית מצרכיהם, גם החיוניים ביותר.

כמובן, כולם בטוחים שהם עוסקים בבניין; גם מחריבי גוש קטיף עודם בטוחים שמילאו משימה קדושה של בניין עם ישראל בארצו, בבצעם את מהלך החורבן. אלא שבניין זה מתברר יותר ויותר כבניין של קוביות שאין דבק ביניהן. והבניין כבר הגיע למימדים כאלה, שעוד קוביה או שתים והוא יקרוס.

ואם נוצר הרושם שההקדמה הזאת רומזת לתהו ובהו הפוליטי שמתגבר אצלנו, זו כנראה התרשמות נכונה.

אשפי הפוליטיקה נוקטים מהלכים שלדעתם מגדילים את סיכוייהם לשרוד ואף לשגשג במערכת, ונראה כאילו רבים התמימים שעודם מאמינים להם כי כוונתם לשם שמים, אלא שלגמרי לא בטוח כי מהלכי השרידות שלהם לא יקרבו את קיצם הפוליטי.

בשנים האחרונות, שני זקני הפוליטיקה שלנו נקטו מהלכי שרידות מבריקים שכיום הם ודאי מצטערים עליהם; האחד דחף לשינוי חוקי הבחירות, שינוי שנראה כי הוא פוגע בו כעת, והשני הצניח למפלגתו כוכב שיסייע לו לבלום את יריבו המר על ראשות המפלגה, והודח מראשות מפלגתו על-ידי אותו כוכב.

בדיוק הפוך מכפי שזה בטבע, מסתבר שבפוליטיקה ככל שעולים גבוה יותר, מצטמצם שדה הראיה. לפי זה יוצא שראייתו של ראש הממשלה היא המצומצמת ביותר, וכך צריכים להבין את אמירתו המפורסמת: דברים שרואים מכאן, לא רואים משם. מכאן, מלשכת ראש הממשלה, רואים את טובת עצמו בחדות גבוהה יותר מכל מה שניתן היה לראות בדרך לאותה לשכה.

זו שנה רביעית ברציפות שאנו מקישים על המקלדת את תוצאות ההתבוננות בפרשת חיי שרה; אשתקד התבוננו בנושא השליחות, מי ראוי להיקרא שליח ומתי הוא מאבד את כוחו של המשלח. הפעם נתבונן באותו סיפור מזוית קצת שונה.

כאשר אברהם מטיל על עבדו את השליחות ללכת לחרן, אל משפחתו, ולהביא משם אשה ליצחק, מועלית התהיה:
(בראשית כ"ד) ה וַיֹּאמֶר אֵלָיו הָעֶבֶד, אוּלַי לֹא-תֹאבֶה הָאִשָּׁה, לָלֶכֶת אַחֲרַי אֶל-הָאָרֶץ הַזֹּאת; הֶהָשֵׁב אָשִׁיב אֶת-בִּנְךָ, אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר-יָצָאתָ מִשָּׁם?

אברהם משיב לו נחרצות:
ו וַיֹּאמֶר אֵלָיו, אַבְרָהָם; הִשָּׁמֶר לְךָ, פֶּן-תָּשִׁיב אֶת-בְּנִי שָׁמָּה. ז ה' אֱלֹקֵי הַשָּׁמַיִם, אֲשֶׁר לְקָחַנִי מִבֵּית אָבִי וּמֵאֶרֶץ מוֹלַדְתִּי, וַאֲשֶׁר דִּבֶּר-לִי וַאֲשֶׁר נִשְׁבַּע-לִי לֵאמֹר, לְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת-הָאָרֶץ הַזֹּאת; הוּא, יִשְׁלַח מַלְאָכוֹ לְפָנֶיךָ, וְלָקַחְתָּ אִשָּׁה לִבְנִי, מִשָּׁם. ח וְאִם-לֹא תֹאבֶה הָאִשָּׁה, לָלֶכֶת אַחֲרֶיךָ, וְנִקִּיתָ, מִשְּׁבֻעָתִי זֹאת; רַק אֶת-בְּנִי, לֹא תָשֵׁב שָׁמָּה.
אם תרצו – אין. זו אגדה!!!

את המשך הסיפור בודאי מכירים; יש גם מי שמודעים לכך שהסיפור חוזר פעמיים ואפילו לכך שיש שינויי גירסה בין הסיפור לבין החזרה עליו. לענייננו, נעמוד כאן על אחד השינויים ועל המסר שאנחנו יכולים ללמוד משינוי זה.

ראינו כי בעת שאברהם אוסר על העבד להשיב את יצחק לארץ מולדתו, הוא אומר לו כך:
ז ה' אֱלֹקֵי הַשָּׁמַיִם, אֲשֶׁר לְקָחַנִי מִבֵּית אָבִי וּמֵאֶרֶץ מוֹלַדְתִּי, וַאֲשֶׁר דִּבֶּר-לִי וַאֲשֶׁר נִשְׁבַּע-לִי לֵאמֹר, לְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת-הָאָרֶץ הַזֹּאת; הוּא, יִשְׁלַח מַלְאָכוֹ לְפָנֶיךָ, וְלָקַחְתָּ אִשָּׁה לִבְנִי, מִשָּׁם.
כאשר העבד מציג את עצמו בפני משפחתה של רבקה, הוא אומר להם מתנסח קצת אחרת:

מ וַיֹּאמֶר, אֵלָי; ה' אֲשֶׁר-הִתְהַלַּכְתִּי לְפָנָיו, יִשְׁלַח מַלְאָכוֹ אִתָּךְ וְהִצְלִיחַ דַּרְכֶּךָ, וְלָקַחְתָּ אִשָּׁה לִבְנִי, מִמִּשְׁפַּחְתִּי וּמִבֵּית אָבִי.

אברהם אמר לו שה' יִשְׁלַח מַלְאָכוֹ לְפָנֶיךָ, והוא מספר שאברהם אמר לו כי ה' יִשְׁלַח מַלְאָכוֹ אִתָּךְ; מדוע הוא משנה בסיפורו, ומה ההבדל בין יִשְׁלַח מַלְאָכוֹ לְפָנֶיךָ ובין יִשְׁלַח מַלְאָכוֹ אִתָּךְ? בין כך ובין כך הוא אמור לקבל סיוע שיבטיח את הצלחת שליחותו.

העבד, כך הוא נקרא וגם מכנה את עצמו לאורך הסיפור, הוא שליח נאמן של אברהם; ברור לו שההבטחה של אברהם, יִשְׁלַח מַלְאָכוֹ לְפָנֶיךָ, נתקימה במלואה בכך שפגש את רבקה שענתה על ציפיותיו בשלמות. אלא שניסוח כזה באזני בני משפחתה, עלול ליצור את הרושם שהכל כבר נקבע ולהם אין מה לומר בעניין. בכך הוא עלול לעורר התנגדות מיותרת מצידם, ואת זה הוא מנטרל בשינוי הניסוח.

בכך נוכל להבין שינוי נוסף, בין מה שאירע במציאות לבין אותו אירוע כפי שסופר; כאשר העבד מגיע לארם נהרים ומתפלל לה' שיצליח דרכו, הוא גם נותן סימן בתפילתו ומבקש מה':
יג הִנֵּה אָנֹכִי נִצָּב, עַל-עֵין הַמָּיִם; וּבְנוֹת אַנְשֵׁי הָעִיר, יֹצְאֹת לִשְׁאֹב מָיִם. יד וְהָיָה הַנַּעֲרָ, אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיהָ הַטִּי-נָא כַדֵּךְ וְאֶשְׁתֶּה, וְאָמְרָה שְׁתֵה, וְגַם-גְּמַלֶּיךָ אַשְׁקֶה--אֹתָהּ הֹכַחְתָּ, לְעַבְדְּךָ לְיִצְחָק, וּבָהּ אֵדַע, כִּי-עָשִׂיתָ חֶסֶד עִם-אֲדֹנִי.

מיד אח"כ מגיעה נערה לשאוב; הוא מבקש מים לשתות והיא משקה אותו ואת גמליו.

כב וַיְהִי, כַּאֲשֶׁר כִּלּוּ הַגְּמַלִּים לִשְׁתּוֹת, וַיִּקַּח הָאִישׁ נֶזֶם זָהָב, בֶּקַע מִשְׁקָלו; וּשְׁנֵי צְמִידִים עַל-יָדֶיהָ, עֲשָׂרָה זָהָב מִשְׁקָלָם. כג וַיֹּאמֶר בַּת-מִי אַת; הַגִּידִי נָא לִי, הֲיֵשׁ בֵּית-אָבִיךְ מָקוֹם לָנוּ, לָלִין.
קודם הוא מעניק לה את התכשיטים היקרים ורק אחר כך שואל אותה מאיזו משפחה היא; אבל כאשר הוא מספר לבני משפחתה, הוא משנה את סדר הדברים:

מו וַתְּמַהֵר, וַתּוֹרֶד כַּדָּהּ מֵעָלֶיהָ, וַתֹּאמֶר שְׁתֵה, וְגַם-גְּמַלֶּיךָ אַשְׁקֶה; וָאֵשְׁתְּ, וְגַם הַגְּמַלִּים הִשְׁקָתָה. מז וָאֶשְׁאַל אֹתָהּ, וָאֹמַר בַּת-מִי אַתְּ, וַתֹּאמֶר בַּת-בְּתוּאֵל בֶּן-נָחוֹר, אֲשֶׁר יָלְדָה-לּוֹ מִלְכָּה; וָאָשִׂם הַנֶּזֶם עַל-אַפָּהּ, וְהַצְּמִידִים עַל-יָדֶיהָ.

הוא היה בטוח שנערה זו היא המיועדת ליצחק, שהרי המלאך היה כאן לפניו וכבר סידר את הדברים עוד בטרם טרח העבד בשליחותו; אבל לבני משפחתה, הוא אינו יכול לומר זאת, כנ"ל; להם הוא אומר שהלך על בטוח; קודם שאל מי היא, ורק כאשר התברר לו שהיא מהמשפחה של אברהם, רק אז העניק לה את התכשיטים.

בכל הפרשה אין נזכר השורש ש.ל.ח. אפילו פעם אחת, אבל מפרשה זו ניתן ללמוד שליחות מהי. השליח, כאשר הוא נאמן לשליחות שהוטלה עליו, כוחו הוא כח המשלח והוא נכנס תחתיו לכל דבר ועניין. זהו מצבו של אליעזר עבד אברהם במלאו שליחות זו.

כל יהודי הוא שליח ההשגחה העליונה לעשות את רצון המשלח בעולם הזה; גם שולחים לפניו מלאך שיצליח דרכו. ככל שיהודי נאמן לשליחותו ודבק בה, כך ניכר בו יותר כוחו של המשלח, הקב"ה. אבל כמובן, הכל עדיין תלוי בו, בשליח. יש לו בחירה חופשית והוא עלול להעדיף חלילה את מה שנראה לו כטובת עצמו. במקרה כזה, הוא מנתק עצמו מן המשלח כפי שהארכנו להסביר לפני כשנה.
ומה שנאמר לגבי יהודי פרטי, נאמר ביתר תוקף לגבי עם ישראל בכללותו. כאן במדינת ישראל, בחרנו לנו יעדים שונים מאלה שהגדיר המשלח, ומה שקורה לנו, אלה התוצאות של סטיה זו.

הגיע הזמן שנתעשת, נשוב לנתיב הנצחי של עם ישראל, ונזכה לגאולה האמיתית והשלמה מיד ממש.

ואז באמת יהיה רק טוב ליהודים וגם לכל האחרים.