להפסיק את מצעד האיוולת

רבות נכתב לאחרונה על חוק הלאום. נראה שהגל המשולב - איחולים וברכות מצד אחד וגינויים והתנגדויות מן העבר האחר - טרם שכך. אולם, ככל שחולף הזמן ומתרבות התגובות המתפרסמות, גדלות הכפילויות ומחמירה רדידות הדברים. למעשה, אין להתפלא על תופעה זו, מפני שדיון רציני בחוק עוסק בארבע שאלות מרכזיות: זיקתו למגילת העצמאות, זיקתו לציונות כתנועת שחרור לאומי יהודית, תיחומו האמיתי והמדומיין ומקומו בחקיקה הישראלית, כחלק ממערכת חוקי-היסוד וכמבוא לחוקה עתידית¹.

מצער לראות שסדר הפעולות בהקשר לחקיקת חוק זה, דומה מאוד לסדר הפעולות בנושאי עשייה רבים שלנו - המעשה קודם למחשבה. הואיל ואין לישראל חוקה, גם אין לה מסורת הנוגעת לחקיקת יסוד והדיונים הציבוריים הנרחבים ביותר והמגוונים ביותר מתרחשים רק לאחר שהושלם תהליך החקיקה והחוק הפך לעובדה. זו דרך רעה בכל סוג של חקיקה או תקינת תקנות; קל וחומר בחקיקה מרכזית ובעלת חשיבות עקרונית.

מטרת הדברים הבאים היא להזים, תוך זיקה מפורשת למגילת העצמאות, את הטענות המרכזיות נגד החוק, ולקבוע במפורש שהמסע נגדו איננו הגון, איננו עקרוני כי אם פוליטי, וכי מתנגדי הציונות - יהודים ולא יהודים, מנסים ל"תפוס טרמפ" על נושא זה מתוך הבנה שהחוק סותם את הגולל על אשליותיהם בכל הנוגע להפיכת מדינת היהודים לישות פוליטית אחרת.

לחוק הלאום קדמו מאבקים אידיאולוגיים ופוליטיים בשאלות הנוגעות לאופיה וזהותה של מדינת ישראל. את הקביעה המוסמכת הראשונה קבעה "מועצת העם הזמנית" בחתימת כל חבריה על מגילת העצמאות. מגילה זו הינה מסמך הצהרתי, בחזקת הצהרת כוונות של המדינה העתידה לקום, אולם היא נעדרת מעמד ותוקף של חוק. מיד לאחר סעיף ההכרזה הפותח, נאמר במגילה: " החל מרגע סיום המנדט... ועד להקמת השלטונות הנבחרים והסדירים של המדינה בהתאם לחוקה שתיקבע על-ידי האסיפה המכוננת הנבחרת לא יאוחר מ-1 באוקטובר 1948 - תפעל מועצת העם כמועצת מדינה זמנית (קרי: הכנסת - ר.ל.) ומוסד הביצוע שלה, מינהלת העם, יהווה את הממשלה הזמנית". הכוונה לחקיקת חוקה תוך זמן קצוב לא מומשה מסיבות רבות ושונות, והתחליף המעשי לחוקה החסרה נמצא בדמות מערכת חוקי-יסוד, שחוקקה בשלבים ומהווה קובץ מנחה - לא שלם - לחקיקה הצפויה. את החסר בקובץ הקיים, השלים בג"ץ, ביוזמתו, על-פי החלטתו בהליכי פרשנות לחוקים או לעיקרים "אוניברסליים", לפי ראות עיניו ושרירות ליבו. הליך זה הוא בלתי דמוקרטי בעליל. בדמוקרטיה מקור סמכות החקיקה הוא הריבון, ובדמוקרטיה הריבון הוא העם, שאותו מייצג בתהליכי החקיקה גוף נבחר - הפרלמנט או הכנסת. בתחום החקיקה, הנציג היחיד של הריבון היא הכנסת ורק היא רשאית לחוקק חוקים.

עובדה זו ביקש בג"ץ לשנות בחסות חוק יסוד כבוד האדם וחירותו, שחוקק יחד עם חוק חופש העיסוק באמצע שנות ה-90. פרשנות "יצירתית" (או שמע נאמר יצְרית) זו, הפכה כלי שלטוני מהמעלה הראשונה בידי "פרשני בג"צ". ככל שגברה המחלוקת הלאומית בשאלות יסודיות של זהות, בעלות, מסורת לאומית, דרך ותרבות יהודית ועוד - גבר השימוש ביצירתיות הפרשנית סביב חוק כבוד האדם וחירותו. זהירות רבה, ואולי, אפילו, יתרה-מדי של הכנסת בכבודו של בג"ץ, לא רק שלא צמצמה את המחלוקות, אלא להפך; העמיקה והעצימה אותן. בנקודה כלשהי לאורך הדרך, איבד בג"ץ את הבלמים ושכח מיהו המחוקק במדינה. אין ספק שמחלוקות פוליטיות בשאלת היחסים בין מגזרים בתוך ישראל ובשאלות של פתרונות פוליטיים בארץ ישראל בין יהודים לערבים, או יחסים בין ישראל ליהדות התפוצות - החריפו את המחלוקת והקצינו עמדות.

תהליך ההתפכחות

המהפך הפוליטי של 1977, היה זרז ראשי להעמקת השסע הפוליטי הפנימי. התחזקות מתמדת של הימין והחלשות מתמדת של השמאל, האיצו אותו עוד יותר. ככל שנחלש השמאל פוליטית, חיפש לעצמו מפלט אך במקום להשתמש בהליך הדמוקרטי, בחר בשימוש מקצין באמצעים בלתי-דמוקרטיים².

נדרש לימין זמן רב בכדי להתעורר מן התרדמה שאחזה בו בין מהפך 1977 להתרחשויות שנות ה-2000. בעשור האחרון הוא תהליך ההתפכחות והאצה זו היא לצנינים בעיני האופוזיציה, החוגים הפוסט-ציוניים בישראל שעליהם נמנים רבים מערביי ישראל וחגים יהודיים במפלגות הליברליות-קיצוניות בארה"ב, שמנסות לנווט מרחוק את המדיניות הפנים-ישראלית. ריבוי והתעצמות התהליכים החוץ-ממשליים, אנטי-ממשלתיים ופוסט-ציונים, חייב תגובה, ובכלל זה בתחום החקיקה. חוק הלאום הוא אחת התגובות ולדעתי בעקבותיו תבואנה נוספות. מבחינה סימבולית, מציב החוק תמרור "עצור" בפני הניסיונות לנהל את המדינה במסגרות חוץ-דמוקרטיות, חוץ-פרלמנטריות ואפילו אנטי-דמוקרטיות.

בראש וראשונה נותן החוק תשובה לשאלת הריבונות הלאומית במדינת ישראל. מול גישה שבקשה לקדם תפיסה לפיה לכל הלאומים החיים כאן כאזרחים, אותה זכות קולקטיבית לריבונות על הארץ - אומר החוק: "לא"! עמדה זו מבוטאת היטב במגילת העצמאות שקובעת: "... זכותו הטבעית של העם היהודי להיות ככל עם חופשי במדינתו הריבונית. ...זכות זו אינה ניתנת להפקעה". בניגוד לסיסמאות סרק שונות של מתנגדים לחוק, אשר מבקשים לשנותו לפי השקפתם, מגילת העצמאות אשררה את כוונת האבות המייסדים והתנועה הציונית, מחוללת המדינה: הריבונות במדינת היהודים היא של העם היהודי בלבד. בכדי שקלי דעת ורפי שכל לא יאמרו אחרת, נכלל בה הביטוי: "...להיות ככל עם..."; והכוונה הברורה היא: זו דרכו של עולם, ואין העם היהודי צריך להסתפק בפחות ממה שמגיע לכל עם אחר. על-כן: "...מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל". דהיינו: זהו מימוש הזכות של העם היהודי להגדרה עצמית.

הטיעון השני שראוי להפריך כאן הוא עניין הפגיעה כביכול בשוויון האזרחי. חוק הלאום אינו עוסק בשוויון האזרחי. החוק איננו חוקה והוא עוסק בסוגיות פרטניות בדומה לחוקי-יסוד אחרים. בתחום השוויון האזרחי עוסקים חוקי-יסוד אחרים ובכללם חוק כבוד האדם וחירותו. כך עשתה גם מגילת העצמאות ואסור להניח למניפולטורים זולים לטשטש זאת. המגילה הפרידה במכוון בין הזכויות הלאומיות לזכויות האזרחיות. בעניין הזכויות הלאומיות, פרטה את הדברים במפורש: בעל הזכויות הוא העם היהודי. בעניין הזכויות האישיות נרשם: "...מדינת ישראל תהא פתוחה לעלייה יהודית ולקיבוץ גלויות (חוק השבות); תשקוד על פיתוח הארץ לטובת כל תושביה; תהא מושתתת על יסודות החרות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל (נביאי ישראל, ולא מרשם אחר); תקיים שוויון זכויות חברתי, ומדיני לכל אזרחיה (הזכות לבחור ולהיבחר; ליחידים אין זכויות מדיניות אחרות); תבטיח חופש דת, מצפון, לשון, חנוך ותרבות; תשמור על המקומות הקדושים של כל הדתות; ותהיה נאמנה לעקרונותיה של מגילת האומות המאוחדות". יש אבחנה בין תושבים לאזרחים, כאשר לכל האזרחים (יהודים ולא יהודים) זכויות יחיד שוות.

כל התגובות המבקשות להפוך את מגילת העצמאות לחוק-יסוד ולהחליף את חוק הלאום בחוק מסוג זה, מנסות להטעות את הציבור. המגילה אינה מנוסחת כחוק. ניסוחה כחוק ישנה ממילא את המבנה הקיים ויפגע בנכס המקורי של הכרזת העצמאות. חוקה יש לנסח כמסמך שלם ומוסדר, הכולל את כל ההיבטים הכלולים בחוקי היסוד הקיימים (כ-20 במספר) וכן נושאים שטרם מצאו כיסוי בחוק-יסוד משלהם. מסמך חוקה חייב להיות אינטגרטיבי, כלומר: להבטיח שכל נושא מופיע בו פעם אחת ואין סתירות או אי-בהירויות בין סעיפיו. מאידך-גיסא, חוק הלאום נדרש בכדי להפסיק את השרלטנות הפרשנית שהנהיג בג"ץ בפסיקותיו, ללא סמכות חוקית מפורשת, כאשר הסדיר נושאים לאומיים ופרטיים באמצעות "פרשנות משפטית כביכול" שבטאה והעדיפה את השקפת עולמו של בית המשפט, במקום שתשקף את דעת הריבון באמצעות הכנסת.

בלעדיות הריבונות

עקרונית ניתן לאחד את חוק כבוד האדם וחירותו ואת חוק הלאום לחוק אחד, שיקרא, למשל, "חוק הזכויות", יגדיר את הזכויות הלאומיות הקולקטיביות בפרק אחד, את הזכויות האישיות בפרק שני, ואת תחומי התחולה של כל אחד מחוקים אלה ברישא או בסיפא לחוק. מה שאסור לעשות, הוא לחזור ולטשטש את הגבולות. חשיבותו של חוק העוסק בזכויות לאום אינה נופלת מחשיבותו של חוק העוסק בזכויות היחיד, משום שבמדינה דמוקרטית תקינה חייבות שתי הזכויות הללו לחיות בצוותא כהגדרת זכויות שלימה אחת.

העניינים הנוספים הקיימים בחוק הלאום אינם מהותיים כעצם הגדרת בלעדיות הריבונות היהודית הקולקטיבית על מדינת העם היהודי. הניסיונות לנגח באמצעותם את החוק, זו העמדת פנים שנובעת מאינטרס פוליטי ופוסט-ציוני מובהקים.

הטיעונים לגבי שפת המדינה, סמליה הרשמיים, וכן סעיפים אופרטיביים אחרים: התיישבות, לוח שנה רשמי, יום העצמאות וימי זיכרון, ימי מנוחה ושבתון והכללים לשינוי או עידכון החוק, מובנים מעליהם. במדינת לאום יהודית, כל הסמלים הרשמיים ואירועי פרהסיה ציבורית, מקורם בתרבות היהודית והם חלק ממאפייני מדינת לאום יהודית. עניין מעמדה של השפה הערבית הוסדר כראוי. במדינת לאום יהודית, יש רק שפה רשמית אחת - עברית. הערבית היא שפה זרה. ניתן לה מעמד מיוחד, הנובע מקיומו של מיעוט ערבי, גדול יחסית, בישראל ומן ההיסטוריה ששלטה בטריטוריה זו בימי הכיבושים של העותומנים, הבריטים והירדנים; אין צורך ביותר מכך. שאלת ההתיישבות, כמוה כשאלת העלייה היהודית. בעבר התחולל ויכוח חריף סביב נושאים אלה, שאין לו יותר מקום. חוק הלאום מבהיר זאת ומסדיר זאת. בשאלת הקמתם של יישובים בעלי איפיונים אתניים, במטרה לאפשר הומוגניות חברתית-תרבותית בישובים אלה, מסדיר החוק את העיוות שנוצר, כאשר הוקמו או התקיימו במדינה ישובים בעלי זהות אתנית של מיעוטים, אבל הוטלו הגבלות של בג"ץ מבחינה זו על יישובים דומים בעלי זהות יהודית. עקרון השוויון הממומש כאן הוא אין הצדקה גם לאפליית הרוב, לא רק שאין להתיר אפליית מיעוטים. בשאלת היישובים בעלי זהות אתנית, יש עדיין לעגן בחוק רגיל את כללי היישום. באותה הזדמנות ראוי להבהיר שמשמעות השינוי איננה, כפי שגורסים משמיצים אחדים, הפקעת קרקעות או נכסים נדל"ניים של קבוצה אחת לטובת קבוצה אחרת, אלא השוואת התנאים האישיים לכל המגזרים.

לסכום:

היציאה התוקפנית והנרגנת נגד החוק אינה במקומה ונובעת משיקולים בלתי כשרים. החוק אינו פוגע בזכויות המיעוטים ולעומת זאת מפרש ומסדיר נושאים שלא היו מוגדרים בחוק, טופלו כפרשנויות משפטיות שנויות במחלוקת ואפשר שהיו בשל כך למחולליהן של ציפיות בלתי-רציונליות אצל חלקים מהציבור.

הייתי שמח לראות את החוק מנוסח ביתר קפידה ופירוט, אולם ניתן להסתפק בקיים. עד לחקיקת חוקה או עד שיתברר מתוך ניסיון, אם יש מקום או צורך לשפר בו פרט זה או אחר, אין לבצע בו שום שינוי.

הייתי מצפה שהציבור יהיה מעורה יותר בדיונים עקרוניים מהסוג העומד ביסוד חוק הלאום, לפני החקיקה ולא לאחריה. כ"כ אני מעדיף שנלמד היטב מה פירושה של הכרעה דמוקרטית וננהיג גם בחיים הפוליטיים שלנו, עקרון דומה לזה הקיים בבתי המשפט - עקרון סופיות הדיון. כלומר: חקיקת חוק יסוד בכנסת, מסיימת זמנית את הוויכוח הציבורי בעניין אותו חוק, לפחות למשך שנה אחת.