במכלאות

ימים אלה, בעולם כולו, הולכים ונעשים יותר ויותר ימים בהם נלחצים בני האדם להיתפש כיצורי מכלאות. התקיפים רואים אותם כך. כך הם נדונים. על-פי המכלאה הם קרואים. ימנים. שמאלנים. ליברלים. שמרנים. פטריוטים. בוגדנים. חרדים חילונים. אדם אומר מילה שאינה צריכה אלא לעצמה מיד הוא נצוד על פיה ומוצא עצמו מאחורי גדר מכלאה. שם הוא שומע שהוא אוכל מה שכולם אוכלים, וישן מה שכולם ישנים, וחולם מה שכולם חולמים, ולובש מה שכולם לחובשים, כל אחד ואחד על-פי המכלאה בה סגרו אותו. רק המצלמות השומרות צעדיו לומדות לייחד אותו על-פי תוכנות של מחשבים היודעים להבדיל בין הפרצופים, שמא יקום מי הכלואים - ואו יצא וימרוד בחוץ, או ימרוד מבפנים, או לא יאכל ולא ישן ולא יחלום כמו כל בני העדר עמהם הוא שפוט וצריך השגחה, ואף על-פי שיש סתירה בין מחיקת כל צורה כדי שהכל יהיו שווים במכלאה לבין המצלמות החכמות המייחדות כל צורה, הסתירה אינה סתירה, כי המצלמה ששואלת בפרטי פרטים מי אתה עושה כן כדי שתוכל להחזירך כולך לתוך העדר בו אין לפרצופך משמע.

לא כל המכלאות שוות. אבל בכל מכלאה שונה - כל החונים בה שווים. במכלאת ימין כל אחד מימין. נטו. במכלאת שמאל כל אחד משמאיל. לחלוטין. גם במכלאת השועים - כל השועים שווים אם לא בממונם - במעמדם, ובמכלאת העניים כל העניים שווים, אם לא בשיעור עומקה של תהום, אלא על-פי עצמה של כל תהום. ואין מנוח. כל מכלאה אוסרת מלחמה על מכלאה אחרת, בחרמות, ובגידופים, ואפילו בעודפי חמלה ורחמים.

וזה קשה. כי יהיו התקפים אדירי כוח ככל שאירע להם להיות, עדיין כל אדם ואדם רוצה להיות אדם לעצמו, ואפילו כולם חשים כי אין להם הצלה אם הם בודדים, עדיין כל אדם ואדם רוצה את בועת האוויר השמורה רק לו. הוא רוצה לאכול קצת מה שהוא אוהב. ולישון מה שהוא אוהב, ולחלום מה שהוא מתאווה לחלום. אפילו לוחצים ומהדקים אותו להיות ככל בני המכלאה שלו, הוא עומד לבדו מול אלוהיו ואומר לו בחשאי בתפילתו 'אתה אחד ואני אחד, ומה אעשה וחוטאים לי'. ואין עונה. אבל אז הוא נזכר מה שלמד פעם בספרים בעודנו חופשי ללמוד מה שלבו תר לדעת ואומר, 'למדוני בנעוריי "אין קוברין שני מתים זה בצד זה אלא אם כן היה דופן הקבר מפסיק ביניהם שנמצא כל אחד ואחד בתוך קבר לעצמו", מפיך אמרו חכמים כן, ועכשיו אם למתים ציווית שינוחו מת מת לעצמו עד שיקומו מתים מקברותיהם, כל מת ומת לבדו בכבודו - על החיים בוודאי ובוודאי כן ציווית, והנה כשאנו נדחקים למכלאות ומאבדים שם דלת אמות שלנו ונעשים כבני בלי שם בהמון, אתה מחריש. כשיקומו כל המתים לתחייה יקומו איש ואישה לבדה, איש ואישה על-פי ייחודו, ועל-פי שמו, ועכשיו, אתה מניח לתקיפים בעולם הזה לדון אותנו כאילו איננו אלא עדרים - עדרים'?

עוד בטרם יהיה סיפק ביד אותו אדם לשמוע אם ענו לו ומה ענו לו מן השמים, כבשמע מין צפצוף שאין לו שפתיים ממנו הוא יוצא, וראה לעיניו המשתאות אותיות רצות ואומרות, התפילה נמחקה. חפש בסל המיחזור. ואז, אותו אדם מנער ראשו כמניס שינה שגברה עליו ואומר, חלמתי, השבח לאל, חלמתי, יצאתי לחופשי....

זה כך בימינו האלה, רחוק וקרוב, בעולם כולו, אבל כבר ולא עוד, ולא עוד.