הו, ערבה ערבה

ערבה ופישרה

אפתח בשאלה: מי מבֵּין ארבעת המינים מככב בחג הסוכות - האתרוג המהודר בעל הטעם העסיסי והריח המשכר, המסמל את הצדיקים הלומדים תורה וּמקיימים את מצוותיה באדיקות, הלולב הזקוף, שפריו התמר המתוק מסמל את פריחת הצדיק והוא נושא את כתר הברכה "על נטילת לולב", ואולי ההדס המלבלב המסמל את שומרי המצוות? נכון כולם הם חלק מהברכה היומית בחג (חוץ משבת), אבל אם עוד לא ניחשתם הכוכב הראשי הוא לא אחר מהערבה, זו שאין לה טעם וריח, המייצגת אנשים שאין להם טעם תורה וטעם מצוות כאחד.

בראש וּבראשונה מצוַות ארבעת המינים, והברכה עליה, חלה רק כאשר כל ארבעתם מאוגדים ביחד. היא מלמדת שיעור באחדוּת ובסובלנוּת של כל מגזרי העם. אם חסר מין אחד, לא יוצאים ידי חובת המצווה. אפילו אותה ערבה דלה שחסרה, פוסלת את כולם. כך אין לפסול שום יהודי. רק באחדוּת בין כולם יש כוח בעם הזה.

הערבה, למרות שכאמור אין לה טעם וריח, התכונה המאפיינת אותה היא הצמא למים, המשמשים את תשתית גידולה ובלעדיהם היא נובלת. לכן הערבה מצביעה על כך שאין יהודי ריק. גם אם לכאורה אין בו תורה ומצוות, קיים בו צמא תמידי להנחלת היהדות. ידוע מאמר חז"ל, כי התורה נמשלה למים. "מה מים חיים לעולם, כך תורה חיים לעולם". הנשמה היהודית צמֵאה לקצת יהדות. דומה שלנגד עינינו מתקיימים בדורנו דברי הנביא: "הנה ימים באים, ושִלחתי רעב בארץ -לא רעָב ללחם ולא צמָא למים, כי אם לשמוע את דבר ה'".

אך לא פחות הערבות מככבות בחג - חג המים שבו מתפללים על הגשמים בחורף - לא רק בארבעת המינים, אלא גם בהקפה יומית סביב המזבח בבית המקדש ובעיקר בחביטת ערבות בהושענה רבה.

אז נכון, ברור שהערבות, הגדלות על נחלי מים, יככבו ביום שבו נידונים על המים וירידת הגשמים. ואולי לכן חובטים על הארץ, כדי שלא תהא שנת בצורת. אך מעבר לכך אי-אפשר להתעלם מסמלים נוספים של חביטת הערבה.

מְשַל השועל והכרם

מכירים את משל השועל והכרם הקלאסי של חז"ל? מעשה בשועל רעֵב, שעבר על יד כרם, וּבו ענבים עסיסיים, שחשקה נפשו בהם. אולם הכרם הייתה מגוּדרת מכל עֵבר, ורק פירצה אחת קטנה הייתה בה. כדי להצליח להיכנס לכרם, נאלץ אפוא השועל לא לאכול שלושה ימים, עד שרזה והצליח לחדור דרך הפירצה אל הכרם המיוחלת. אולם לאחר שמילא כרסו בענבים הירוקים והבשלים, השמין שוב, ולא יכול היה לצאת מהכרם. לא הייתה ברירה לשועל אלא לרעוב שוב שלושה ימים, כדי להשיל ממשקלו המיותר וּלהיחלץ מהכרם.

כך האדם, כפי שהוא יצא עירום מבטן אימו, כך הוא שב עירום אל בטן האדמה, כשהוא משאיר מאחור את כל נכסיו שצבר בחייו. חביטת הערבה מזכירה אפוא לאדם, כדברי קוהלת, שיסודו מעפר וסופו לעפר (האֵין חיבוט הערבה מזכיר את חיבוט הקבר?). ולכן כדאי שינצל את חייו להרוות את נשמתו הצמאה ממימיי התורה הקדושה וּמצוותיה. האמת היא חד-משמעית, והיא באה לידי ביטוי במסקנתו הנחרצת של שלמה בסיום קוהלת: "סוף דבר הכֹל נשמע, את האלוקים יְרָא ואת מצוותיו שְמֹר, כי זה כל האדם". הגוף והנכסים החומריים כָּלִים. רק הנשמה וּמעשיו של האדם הם נצחיים. הנה קשר אפשרי בין מגילת קוהלת, שנקראת בשבת חול המועד סוכות להושענה רבה.

ערבה חבוטה?

אך לא פחות הערבה מסמלת את האדם החי. אם אתה מרגיש כערבה חבוטה, מדוכא, חסר ערך עצמי, אשם וּמיותר בעולם, לך לנחלי המים (מקור הגידול של הערבה) הזכים והטהורים של התורה, תתרענן, תשאב ממנה תעצומות נפש, תתחיל לזרום ותצמיח את עצמך מחדש.

התורה על-פי המסורת נבראה לפני בריאת העולם והמין האנושי, ולכן היא יושבת בול על מבנה הנפש של האדם המותאם אליה. המצוות (מלשון צוותא, חיבור), המקיפות את אורח חייו, מעצימות אותו וּמחברות אותו לפנימיותו, לנשמתו וּלאלוקיו.

בדומה למשקולות, המפתחות את שרירי הגוף, כך המצוות מפתחות את אישיות האדם וּמעשירות אותה. הן מעניקות לו משמעות וטעם לחיים, משחררים אותו מהשעבוד ליצר, לאלילי הכסף, הכדור והמסָכים המודרניים וּמקנות לו תחושת חרות אמיתית. הפליא לבטא זאת המשורר רבי יהודה הלוי: "עבדי הזמן עבדי עבדים הם. עבד ה' הוא לבד חופשי". אולי לכן נוטלים חמש ערבות וחובטים בהן חמש פעמים בקרקע. המתכוֹן נגד 'ערבה חבוּטה' הוא חמישה חומְשי תורה!

אין סתירה בין שתי המשמעויות הסמליות של הערבה שציינתי. סופיוּת האדם מבליטה את זמניוּת החיים וּמוּגבלוּתם, כמו גם את הַבְלוּת החומר, וּמוֹבילה אפוא לצניעוּת ולענווה אנושית. בעקבותיה נולד הצורך בניצול הזמן וּטעינתו במשמעות וּבערכים, המעצימים את ערך האדם. האם לא על כך הצביעו חז"ל באימרתם היפהפיה, שצריך האדם להחזיק שני פתקים בכיסיו: האחד - "מעפר אתה ואל עפר תשוב", וּבכיס השני הפתק "בשבילי נברא העולם"?