"שלי יותר גדול ויותר יפה"

כל מי שחוגג בימים אלה את ניצחון מפלגתו בבחירות הקרובות על-פי תוצאות הסקרים המתפרסמים חדשות לבקרים - חי באשליות, וזאת מן הטעם הפשוט: מערכת הבחירות עדיין לא התחילה וכל מה שמתרחש בכותרות העיתונים אינו אלא עניין וירטואלי, מעין חיזור גורלי, שכל מטרתו לשכנע את הציבור, באמצעות התקשורת, כי "שלי יותר גדול ויותר יפה".

משל למה הדבר דומה? אך לפני חודשים אחדים התמודדו שלוש קבוצות תקשורת על זיכיון הערוץ השני של הטלוויזיה לשנים הבאות. גם אז, בדיוק כמו היום, היו כותרות העיתונים מוצפות בשמות הכוכבים שהוחתמו, תמורת תשלום נאה, לחבור אל "החבורה המנצחת" של בעלי ההון שהתמודדו על החבילה הטלוויזיונית, מי מטעמים של ביזנס ומי מטעמים של השפעה פוליטית. גם אז, כמו היום, התקשורת לא קבעה מי יהיה הזוכה. היא רק יצרה אווירה לטובת מתמודד זה או אחר. מי שקבע את התוצאה היתה ועדת המכרזים שבחנה את ההצעות לגופן ולא את תדמיתן כפי שהוצגה בפני הציבור.

כמו אז, גם היום, מתמודדות שלוש קבוצות מובילות על ליבו של בעל הדעה החשוב ביותר בשוק השלטון - הבוחר הישראלי. הוא יו"ר ועדת המכרזים והוא זה שיקבע מי יהיו הזכיינים. ומי שחושב שהבוחר הישראלי אוויל, שניתן לשבות את ליבו ואת דעתו בסיפורי בדים ובתדמיות ריקות מתוכן ממשי - טועה בגדול.

אבל כאשר המסך עולה על ההצגה הטובה ביותר בעיר, כאשר ריח הבחירות, ממש כמו ריח המנגל, אופף את המדינה, חייבים כולם להשתתף בהצגה ולתת את ה"שואו" הטוב ביותר האפשרי, כדי להגדיל את הסיכוי לזכות בפרס הגדול - השלטון - מבלי להתחשב מה דעתו האמיתית של הבוחר.

מה, בעצם, מסתתר מאחורי הפרגוד של ההצגה הגדולה?

כאשר תסתיים תרועת הפסטיבלים ומצעד הרכש של הכוכבים יבוא אל קיצו, וכאשר יתחיל קמפיין הבחירות הסוער, תתבהר תמונת המפה הפוליטית החדשה של ישראל, והיא תהיה כזו:

מפלגת "העבודה" (להלן מפלגת עמיר פרץ) לא תוכל למקם את עצמה טיפה שמאלה ממרכז המפה הפוליטית, כפי שהיא מבקשת לעשות. היא תהיה ליבו של השמאל הישראלי הקיצוני. העדות הטובה ביותר לכך טמונה בשני אישים: עמיר פרץ ובת דמותו, אולי כפילתו הרעיונית, שלי יחימוביץ'. גם פרץ ובעיקר יחימוביץ לא הסתירו את האמת היסודית, האידיאולוגית-מרכסיסטית התואמת שלהם: שכר מינימום של 1,000 דולר בחודש; החזרת הקיצבאות לנזקקים מטעמים של חמלה ושוויון שלפיו, בנוסח הסיסמה הקומוניסטית הישנה, כל אחד נותן כפי יכולתו ומקבל לפי צרכיו; ביטול כל הרפורמות הכלכליות שהנהיג בנימין נתניהו בעת כהונתו כשר האוצר; וגם: חלוקת ירושלים בעקבות הסדר כולל עם הפלשתינים והקמת מדינה פלשתינית בצד ישראל; ואולי גם הכרה חלקית, סלקטיבית משהו, בזכות השיבה.

מפלגת "קדימה" (להלן מפלגת שרון) שהיתה אמורה להיות "ליכוד לייט" תוצג בעיני הציבור כמפלגת מרכז-שמאל שכל כולה נשענת על אישיותו של "מנהיג חזק ומנוסה" שרוצה מאוד להמשיך לשרוד בשלטון, ללא אידיאולוגיה ברורה.

עיקר מטרתה של מפלגת שרון יהיה לממש את "מפת הדרכים", כנראה מבלי להתחשב בהסתייגויות הרבות שנילוו אליה בעת אישורה בממשלה ומשמעותה: פינוי החלק הארי של כל היישובים הישראלים שהוקמו באזור יהודה ושומרון, בדיוק כפי שפונו ישוב רצועת עזה; הקמת מדינה פלשתינית כאשר השכונות הירושלמיות בבירת ישראל שבהן קיים רוב ערבי יועברו לשליטת המדינה הפלשתינית הזו; גיבנת כבדה על גבה של מפלגה זו תיווצר בעת ההתמודדות, במסגרת תעמולת הבחירות, כאשר מפלגת שרון תוצג בידי יריביה כמובילת המותג "שחיתות".

השחיתות לא תבוא לידי ביטוי רק בהיבט הפלילי (כמו במקרה של עמרי שרון) אלא גם בעובדה שרוב האישים ששמם מרכיב את רשימת המפלגה לכנסת "נקנו" בידי שרון - הן בשעה שהעניק להם משרות של שרים וסגני שרים, או במחיר התחייבות עתידית, כמו במקרה של פרופ' אוריאל רייכמן, שלו הובטח "תשלום" של תפקיד שר החינוך וכמו במקרה של שמעון פרס שאותו קנה שרון בנזיד עדשים של התחייבות עתידית להיות משהו כמו "מלך השלום".

מפלגת "הליכוד" - לאחר שב-18 בדצמבר ייקבע מי ינהיג אותה - תהיה מפלגת מרכז-ימין שמימין לה יהיו עוד מפלגות ימין, דתיות וחילוניות.

סביר להניח כי אם נתניהו יעמוד בראשות הליכוד לא תשתנה המשנה הכלכלית של המפלגה - משנה שבהובלת נתניהו הצילה את כלכלת ישראל מקריסה ופשיטת רגל ויצרה רזרבות תקציביות שמהן ניתן לסייע למי שבאמת נזקק לסיוע - ואף לא משנתה המדינית.

גם הליכוד יציג את העמדה שאפשר וצריך לנהל מו"מ עם הפלשתינים, אך "מתן" צריך להיות הדדי בנוסח הסיסמה הידועה שטבע נתניהו - "יתנו יקבלו; לא יתנו - לא יקבלו".

על-פי משנת הליכוד ירושלים לעולם לא תחולק וזכות השיבה לעולם לא תקום ולא תהיה. שהרי ברור לכל, גם לאלה שתומכים בהקמת מדינה פלשתינית, כי מימוש זכות השיבה לכל חלקי ארץ ישראל, פירושו אחד ויחיד - סיום קיומה של מדינת ישראל.

בניגוד למה שרבים חושבים חוק הבחירות אינו קובע כי נשיא המדינה חייב להטיל את תפקיד הרכבת הממשלה על ראש המפלגה שזכתה במירוץ והגיעה למקום הראשון עם מספר המנדטים הגדול ביותר. חובת הנשיא להטיל את התפקיד על בעל הסיכויים הטובים ביותר להרכיב ממשלה.

למרות מה שמציגים הסקרים הרבים המתפרסמים במקומותינו חדשות לבקרים והמשקפים הלך רוח זמני ולא בהכרח את תוצאות ההצבעה בפועל ביום הבוחר, אני מוכן להמר על התוצאות הבאות: הליכוד יזכה ב-28 מנדטים; מפלגת שרון - 24; מפלגת פרץ - 21; ש"ס - 11; שינוי - 5; המפד"ל + האיחוד הלאומי - 10; ישראל ביתנו - 5; אגו"י + דגל התורה - 5; הערבים - 9; מרצ/יחד - 2.

הערכתי זו מתבססת על שלושה אלמנטים.
האחד: כל הכוכבים המגוייסים מגיעים ללא גייסות של מצביעים. מי עומד מאחורי שלי יחימוביץ' פרט לידידיה המעטים מן התקשורת? מי יהיה מוכן לתת את קולו לפרופ' אבישי ברוורמן, חוץ מאשר בני משפחתו וחבר רעיו אוהבי החיים הטובים וההתרועעות עם שועי עולם?

ומי עומד מאחורי פרופ' אוריאל רייכמן, שמעולם לא הכניס אצבע אחת למים הקרים של ההתמודדות הפוליטית, פרט, אולי, לסגל ההוראה במכללה שהוא עומד בראשה?

השני - ההתפלגות ההצבעתית של בעלי זכות הבחירה בישראל מצביעה על כך שמזה שנים לא מעטות השמאל בישראל הוא מיעוט ההולך ומתמעט. התיקו הפוליטי הכמעט-תמידי שאילץ את המפלגות הגדולות להיכנע לכורח להקים ממשלת אחדות לאומית, ימשיך להיות קיים גם אחרי שיתפזר ערפל קרב הבחירות, שהרי "איש באמונתו (הפוליטית) יחיה".

השלישי: כל הסקרים של כאן ועכשיו, כארבעה חודשים לפנמי הבחירות, אינם יכולים לענות על השאלה מה יעשו "הכתומים".

הפעם לא מדובר רק באלה שפונו מגוש קטיף, אלא כל אלה שהמסרים שמעבירות מפלגת שרון ומפלגת פרץ מהווים בעבורם איום קיומי שמשמעותו - הינתקות נוספת מכל שטחי יהודה ושומרון, פרט, אולי לשניים-שלושה גושים גדולים.

מן התוצאות שהצגתי לגבי המספרים הזוכים בבחירות ב-28 במרץ 2006 נגזרת השאלה הפשוטה: למי הסיכוי הטוב ביותר להרכיב ממשלה יציבה?

ברור כי אם שרון לא יוכל להיות ראש הממשלה הבא הוא יפרוש מן החיים הפוליטיים. במקרה כזה ניתן להניח במידה רבה של סבירות כי הליכוד ו"קדימה" יחברו להיות הגרעין שסביבו תוקם הממשלה, בהובלת הליכוד. חבירה כזו פירושה 52 מנדטים בתור התחלה; לגרעין השליטה הזה יכולים לחבור ללא בעיה המפד"ל/איחוד לאומי, ישראל ביתנו, אגו"י/דגל התורה, וגם ש"ס. סך הכל: 83 מנדטים. בקיצור: ממשלה יציבה לכל דבר ועניין.

ואם יוטל תפקיד הרכבת הממשלה על אריאל שרון - האם יוכל להרכיב קואליציה מתפקדת? חשבון פשוט מצייר את תמונת המצב הבאה: חבירת מפלגת שרון ומפלגת פרץ, יוצרת גרעין שליטה מרכזי בן 45 מנדטים. אם נוסיף לכך את קולות הערבים, מרצ/יחד ושינוי נקבל קואליציה רופפת בת 61 מנדטים. במקרה כזה תהיה ש"ס לשון המאזניים ומחירה הפוליטי כנראה ימריא לשחקים. על השאלה את מי תעדיף ש"ס - ומה יהיה מחיר ההעדפה הזו, קשה להשיב כיום.

כאשר יצטרך הנשיא לשקול מי ממנהיגי המפלגות הינו בעל הסיכויים הטובים ביותר להרכיב ממשלה יציבה ומתפקדת סביר שיפנה בראש וראשונה אל המנהיג שיעמוד בראשות הליכוד.