תחושה של רוח חדשה ורעננה נושבת בפוליטיקה הישראלית.
אנשים טובים, ללא כל עבר בפוליטיקה, מתדפקים על דלתות המפלגות הפוליטיות הבולטות בשעה זו: קדימה והעבודה, ומבקשים להצטרף לשורות המפלגה ולמרכזי ההשפעה.
לפתע נראה כי מרכזי המפלגות הגדולות הינם מוסד ארכאי ומיושן וכל התפיסה כי פוליטיקאי יכול להיות פוליטיקאי טוב רק אם הוא "צומח מלמטה" איננה עוד תפיסה מחייבת.
כתבתו של מנחם הדר על סניף מרכז הליכוד בבאר-שבע ('יומן' ערוץ 1, יום שישי 2.12.2005) רק מדגישה את כל הרע שבשיטה הפוליטית המבוססת על מרכזי המפלגות הגדולות כמרכזי הכוח ובית היוצר של הפוליטיקאי הישראלי.
בכתבה אנו רואים קבוצה גדולה של אנשים שכל עיסוקם הוא מערכת של שיבוצים, מאבקי כוחות, מלחמות עוצמה וקידום של מועמדת לכסא בכנסת ממרום כיסאה בתפקיד של סגן רביעי, בשכר, לראש עיריית באר-שבע.
אנשים אלה מבזים, במידת מה, את המושג "ציבור". ה"ציבור" אינו כזה. הוא יושב בביתו, במקום עבודתו, נוסע בכבישי הארץ, משוטט במסדרונות בתי החולים ובתי המשפט, הוא שולח את ילדיו למערכת החינוך ולצבא, מטייל באתרי הטבע, מבקש אחר תרבות, שואף את אוויר המדינה, שותה את המים, ושואל את עצמו - מה עושה המדינה עם כל הכסף שהוא מפקיד בידה?
רובו אינו רואה את מרכזי המפלגות כמייצגים של מתן תשובות לשאלות הללו. אין הוא רואה בהם אלו שיתנו לו תשובות ופתרונות בתחום התשתיות הלאומיות, איכות הסביבה, איכות השירותים הציבוריים החיוניים, שיעור המס על היחידים והחברות, על הפקקים בכבישים, על הספריות הציבוריות, על כמות נפגעי תאונות הדרכים ועוד ועוד.
אין הוא רואה בהם, חברי המרכזים, גם אלו שמייצרים עבורו את מיטב הכשרונות לכנסת ולממשלה - אלו אשר אמורים לנהל עבורו את חייו ושידאגו לעתיד ילדיו.
חברי המרכז, כפי שנראו בכתבתו של מנחם הדר, לפתע הצטיירו כה מיושנים, לא מתאימים, לא מייצגים - בדיוק כמו שאנשי מפא"י ההיסטורית נראו כך בהתחלף השלטון בישראל בשעתו.
לפתע נראה כי אנשים טובים מכל הקשת החברתית: אמנים, סופרים, ציונים מעשיים, סופרים, אנשי אקדמיה, קציני צבא ומשטרה, אנשי תקשורת, פקידים בכירים בשירות הציבורי - כל אלה, ואין זה משנה מאיזה עדה הם וכיצד והיכן צמחו, יכולים להוות אלטרנטיבה בריאה למערכת הסגורה של "חברי המרכז".
"תתחיל להיות פוליטיקה חדשה", אמר אבישי ברוורמן, והוסיף: "יותר ויותר אנשים ישנו את הפוליטיקה ולא הפוליטיקה היא שתשנה את האנשים". אמרה שלי יחמוביץ: "יש ביטוי למה שנקרא 'רחשי ליבו של העם'", בהתייחסה לפוליטיקה החדשה.
ובכן, האם אנו באמת לקראת פתחה של פוליטיקה חדשה?
התשובה לכך היא ספקנית למדי משני טעמים: האחד, במבחן הזמן אנו תקווה כי עד הבחירות לא יתגבר מחדש כוחם של חברי המרכזים והפוליטיקאים הוותיקים אשר יעשו כל שביכולתם כדי לרסק את הפוליטיקאים החדשים ולהרחיקם ממרכז ההשפעה ולבטח מהכיסאות לכנסת ולממשלה; והשני - עדיין אין כל הבטחה כי הצטרפותם של כמה אנשים שלא מהמערכת הפוליטית תביא למפנה איכותי בפוליטיקה הישראלית. לצורך כך יידרש שילוב ידיים של כל המפלגות לשרטט באופן יותר "מדעי" את הדמות החדשה של הפוליטיקה הישראלית.
הנה, לפני מספר ימים פורסמה בבריטניה עבודה מאוד מעניינת של אנשים מתחום הפוליטיקה והמחקר, שכותרתה: "חברי פרלמנט ופוליטיקאים בימינו אנו", היוצאת מתוך נקודת הנחה כי הציבורי הבריטי איבד את האמון בפוליטיקאים שלו, אין הוא רואה בהם נציג נאמן שלו והוא רואה ירידה איכותית של נציגיו.
העבודה קוראת למהפכה תרבותית בדרך בה פוליטיקה מוגדרת ומיושמת הלכה למעשה על-ידי פוליטיקאים, מפלגות והציבור.
העבודה ממליצה שורה של המלצות מעשיות שרק אם כל המפלגות, או לפחות שלוש הגדולות, יאמצו את עקרונותיהן - יש סיכוי לשיפור אמיתי בפוליטיקה הישראלית ובדרך ניהול ענייני המדינה.
ועל כן, יש כרגע הזדמנות היסטורית לשנות את פני הפוליטיקה הישראלית אשר הגיעה לשפל המדרגה מבחינת איכות תוצרתה ומוסריותה. זה הזמן להיפטר ממרכז המפלגה כמרכז הכוח הלאומי, לעודד אנשים חדשים ורעננים להצטרף למערכת הפוליטית, לא להיבהל משיטת ה"ועדה המסדרת" - הרי לבסוף המועמדים מוצגים לעם אשר יחליט במי לבחור בין השאר תוך כדי התבססותו על 'הרשימה המסודרת' והכריז על משימה לאומית של קביעת עקרונות אותה פוליטיקה חדשה, המקובלת על כל המפלגות.
אסור להחמיץ הזדמנות היסטורית זאת!
