תקצר היריעה מלהוכיח טענה זו. נזכיר רק מקרים בודדים: רוזוולט הגדול, חזה ברמיסת הסינים על-ידי היפנים - ושתק. המשטר הפאשיסטי ביפן, ניצח, עד שפגע (12/41) בפרל-הרבור, ליבת הגאווה והצי האמריקנים. מקדונלד ודלאדיה הגדולים, יזמו וחתמו על הסכם בניעה במינכן, בשעה שיכלו לרמוס את גרמניה תוך מספר ימים. גם כאשר נוכחו שהרודן הגרמני ממשיך וכובש את שארית צ'כוסלובקיה, לא זזו מרבצם. המשטר הפאשיסטי ניצח, אח"כ התנערו מחדלונם. אבל כבר היה מאוחר.

המערב וארה"ב לא נעו ולא זעו, שוב ושוב, עת שלחה בריה"מ את הטנקים שלה להונגריה (1956), ולצ'כיה (1968), על-אף שידעו כי איום בסנקציות כלכליות בלבד, דיו להרתיע את בריה"מ מפעולות דיכוי מסוג זה. המשטר הדמו-פאשיסטי במוסקבה, ניצח. כך הוכיחו הדמוקרטיות שוב את חולשתן.

מערכת יחסים מיוחדת, הייתה ותמיד תתקיים בין משטר דמוקרטי לבין משטר פאשיסטי (דוגמת אירן). זה הדמוקרטי סולד מעימות, סולד אף מאיום במלחמה. לעיתים עייף. יריבו הפאשיסטי תמיד שש אלי קרב, אלי שפיכות דמים, יודע ששכר איומיו מזומן לו מראש. ההמונים בעורפו, מוסתים, מפגינים, צורחים ושורפים דגלים, כדי לעודד את מנהיגיהם, אך למעשה מונהגים על ידם (ע"ע: גרמניה, איטליה, אירן).

כזה היה גם מצב העניינים הבסיסי ב-2015, עת עמדה ארה"ב לפני חתימה על הסכם הגרעין עם אירן (גורמים בשמאל "שלנו", וגם בזה הבינלאומי, סבורים עד היום שהוא היה הסכם טוב... ). גם לאחר נאומו של נתניהו בפני מושב משותף של שני בתי הקונגרס של ארצות הברית (3 במרס 2015), וגם לאחר שבציבור האמריקני נתקבעה הדעה שההסכם הוא הסכם רע. להיטותו של אובמה להוציא אותו אל הפועל, לא ידעה גבול. הנשיא האמריקני המשיך ופעל בעצה אחד עם מדינות האיחוד האירופי, למרות הסכנות שהיו מונחות בבסיס ההסכם לרעת ישראל ולרעת מדינות אחרות במזה"ת.

טילים בליסטיים

את ההזמנה לנאום שלח יושב-ראש בית הנבחרים דאז, ג'ון ביינר. כבר בינואר 2015, ללא התייעצות עם הבית הלבן. נשיא ארצות הברית, ברק אובמה, הביע התנגדות לנושא הנאום ולעיתויו, ואף על-פי כן החליט נתניהו לשאת את דבריו. אובמה לא נכח בקונגרס בעת נשיאתו. כה עז היה רצונו של נשיא ארה"ב, בהסכם, שאף לא שעה לרבים מצירי בתי המחוקקים שביקשו להכניס בו שינויים. לאחר החתימה התברר עד מהרה, כמה נמהר היה הנשיא, משנצפתה החתרנות האירנית במלוא ערוותה. בעיקר כלפי סעודיה, מדינות המפרץ, מצרים, וגם תמיכתה, לאור היום, בחיזבאללה ובחמאס, וכן, גם ובעיקר כנגד ישראל.

ביולי 2015 נחתם ההסכם. הוא צמצם באופן משמעותי את הסנקציות והמגבלות על אירן לעשר שנים לפחות, בתמורה להגבלת תוכנית הגרעין שלה.

אלא שאת הסעיף העוסק באיסור על פיתוח טילים בליסטיים, הפרו האירנים כמעט מיד וברגל גסה. את תוכנית הטילים שלהם, כולל טילים לטווח בינוני, אות ועדות לתוכניותיהם בעתיד, המריץ המשטר ואף עסק בפיתוחם באופן אינטנסיבי, כשהוא נעזר במדינות אחרות וביניהן קוריאה הצפונית.

וכאן יש לציין את השוני בתהליך ההיסטורי הידוע והמקובל. שני אישים שונים היו הפעם בתמונה. הם פעלו למוטט את השגרה הפוליטית - היסטורית: טראמפ ונתניהו.

הנצרה הסופית

בפברואר 2017, הפעם בהוראת נשיא ארצות הברית, דונלד טראמפ, הטילה ארה"ב, לראשונה מאז ההסכם ומעת כניסתו של טראמפ לתפקיד, סנקציות על 13 ארגונים ועוד 12 חברות אירניות. הסנקציות נבעו עקב תרומת אירן "להפצה של כלי נשק להשמדה המונית והקשר שלה לטרור". יש המסבירים זאת גם לעובדה כי אירן ביצעה שיגור של טיל קרקע-קרקע בליסטי (מסוג חורמשהר), מהלך שנתפס בממשל האמריקני כתוקפני וכמתגרה (גם ישראל דאגה לפרשנות זו, שנבדקה גם על-ידי מומחים אמריקנים).

כפועל יוצא מכך השתחררה הנצרה סופית בממשל האמריקני. דפוסי ההתנהגות ההיסטורית של הדמוקרטיות הגדולות, שמשלו בכיפה בעבר, לא היו הפעם מורות דרכו. טראמפ ניפץ את השיגרה, וב-13 באוקטובר 2017 הודיע על הטלת סנקציות כנגד גורמי משמרות המהפכה בתחום תוכנית הגרעין, תוכנית הטילים והטרור.

ב-8 במאי 2018 הודיע טראמפ על פרישת ארצות הברית מהסכם הגרעין עם אירן והכריז על הטלת סנקציות על מדינה זו. באותו מועד הודיע מזכיר האוצר האמריקני סטיבן מנוחין, כי כחלק מישום מדיניות הנשיא יפעל משרדו "לחתוך את צינור המזומנים של משמרות המהפכה", פומפאו, מזכיר המדינה האמריקני, הודיע כי "ניפעל לגיבוש חזית בינלאומית ליישום הסנקציות. ובעיקר אלו הכלכליות".

וההמשך הגיע ביום שני האחרון (5.11.2018), כאשר הוחזרו ההגבלות הכלכליות החמורות שהוטלו בעבר על אירן, גם נותקה חברה בלגית ("סוויפט"), המשמשת כמסלקה בינלאומית להעברות (של כספים), מכל מקום לכל מקום. למעשה צינור החמצן של אירן.

הנה כי כן יצרו שני אישים, נתניהו וטראמפ שינוי בעל ממדים היסטוריים בדפוסי הפעולה המסורתיים של מדינות שוחרות שלום אך עייפות. התקשורת הבינלאומית, זו האלקטרונית וזו בפרינט, יכולה להתכחש, כדרכה, למהפך זה, עד מחר ואולי גם עד קץ כל הימים. אבל האמת סופה להיות זו שצפה על פני השטח, וכך קורה גם עכשיו.