איילת שקד ושלטון הפקידים

אני חותם על כל מילה שדינה זילבר אמרה - יותר נכון: נאמה - בוועדת החינוך בכנסת בעניין חוק הנאמנות בתרבות. אבל הנסיבות שבהן נאמרו הדברים גובלות באנרכיה. השאלה היא אם שרת המשפטית זכאית לייצוג עמדותיה בוועדה. דינה זילבר סבורה כנראה שלא.

אני מתנגד לרבים מאוד מצעדיה של שרת המשפטים כמעט בכל תחום, אבל אני לא מזלזל לרגע בתחושת השליחות שהיא חדורה בה. אלא שתחושת השליחות של השרה התנגשה הפעם חזיתית בתחושת השליחות של דינה זילבר. ובהתנגשות הזו נראה ששקד נחבלה, וזהו מתכון לאנרכיה.

אבל איילת שקד, שמנהלת בימים אלה קרב איתנים מול בג"ץ, לא יכולה להרשות לעצמה פתיחת חזית נוספת - מול הפרקליטות. ייתכן שבימים אחרים יכולה הייתה השרה לשכור עורך דין מהשוק הפרטי שייצג אותה כפי הבנתה, וכבר היו דברים מעולם, אבל לא היום. במילים אחרות, דומה שהשרה למדה הפעם על בשרה את מגבלות הכוח.

נכון, אין לפרקליטות עילה טובה להשליך את שקד אל ספסל הנאשמים כדרך שהיא עשתה לא פעם לשר משפטים שבא לפרקליטות לא טוב בעין. אבל יש לפרקליטות כלים יעילים אחרים להפוך את שרת המשפטים לעציץ.

כששרת המשפטים פתחה חזית מול בג"ץ, היא הייתה חייבת להביא בחשבון שכאשר היא חובטת בבג"ץ - בפרקליטות נאנקים מכאב. מין סימביוזה שכזאת.

ואגב, בהקשר זה לא מיותר להזכיר את הימים שבהם אהרן ברק היה היועץ המשפטי לממשלה בעוד אשתו, אלישבע ברק, משמשת בו-זמנית עוזרת משפטית לנשיא בית המשפט העליון. במילים אחרות, בחזה של הפרקליטות ובג"ץ פעם אז לב אחד.

עד כמה דבריה של דינה זילבר הושפעו מהמהלומות שאיילת שקד מעניקה בימים אלה לבג"ץ - כל מספר זוכה. כך או כך, שעה שרבים בציבור מזינים עיניהם בכיפופי הידיים, חדי העין שביניהם מבחינים גם בחילופי הבעיטות מתחת לשולחן.