סיפורן של מודעות האבל

מודעת האבל הצנועה על מותו של שלמה אראל, שפורסמה בסוף השבוע בעיתון, לא הייתה אמורה לעורר תשומת-לב מיוחדת, אלמלא השורה היצירתית, שמתחתיה היו חתומים בני משפחתו של הנפטר, ושבישרה לכל מאן דבעי שהוא "הפליג לדרכו האחרונה".

הרהור שני למקרא המודעה, יוצאת הדופן בשורתה היצירתית, הזכיר לי כי הדברים אמורים להיות במי שכיהן במהלך מלחמת ששת הימים כמפקד חיל-הים בדרגת אלוף. ואכן, בדיקה קצרה בגוגל אישרה כי אכו כך הם פני הדברים בקצין הצבא שנהג דרך קבע בשירותו הצבאי להפליג.

האמת ניתנת להיאמר שפרסומן של מודעות אבל יצירתיות נחשב לתופעה נדרה למדי בחיי היומיום המלווים אותנו. הן מקובלות יותר בקרב החוגים הדתיים, ובמיוחד החרדיים, כשמפעם לפעם אנו מוצאים באמצעי התקשורת מודעות, שעל-פיהן נקרא המנוח ל"ישיבה של מעלה".

נוסח מיוחד

מודעות-אבל חרדיות, נדירות יותר בנוסחן הקיצוני, נוהגות להקדים לשמו של המנוח נוסח פסימי של "אוי לנו כי שודדנו", ולחלופין נוסח אופטימי יותר, שעל פיו "ניצחו אראלים את מצוקים" - נוסח האמור לתת כבוד אחרון למי שחשב כדגול בתורה.

הוספת המטפלת או המטפל המסורים לרשימת בני המשפחה האבלים היא תמיד מרשימה. אין כל ספק שההוקרה לאותם מטפלים פשוט נוגעת ללב. אלא שמתעוררת השאלה אם כל זהותם מתמצה במסירות שלהם לנפטרים שהם סעדו. אחרי ככלות הכל המטפלים המסורים הם בני משפחה משלהם, וכולם בני לאום משלהם. הם אינם רק סריל, ארג'ון, כרמן, רונלדו או מרסלה. הם הגיעו מארצות אחרות וממקומות שונים וצברו בחייהם גם ייחוסים שמחוץ למשפחה המתאבלת, ויש כמובן להוקיר זאת.