נקודות תורפה של המשטר האירני

בשלהי שנות ה-80 (של המאה הקודמת), ניכר רישומה של אסכולה במערכת הביטחון, שטיפחה את ההערכה לפיה "קרב קיצו של משטר האייטוללות" בטהרן. הנאמנים לגישה זו ידעו לשרטט תשקיף, שנשען על סימנים מבשרי אופטימיות ש"דלפו" ממקורות אירניים שונים, לפיו מתפתח תהליך נמרץ של התנערות, בעיקר בקרב הדור הצעיר, שמאס ברודנות הפונדמנטליסטית.

הגם ששנות ה-90 סיפקו תימוכין לדבר קיומו של מאבק-כוחות בצמרת השלטון באירן, לצד גילויי מחאה, בעיקר בסביבה הסטודנטיאלית, דומה כי השנים האחרונות מחדדות "שורה-תחתונה" קודרת, המאופיינת באכיפה אלימה של דיקטטורה דתית, ואינדוקטרינציה אובססיבית להנחלת פטריוטיזם מאולץ.

לנגד עיניו המשתאות של העולם החופשי, קורם עור וגידים חזיון כמו-סוריאליסטי, שבמסגרתו מככב משטר מזן אלים, המחזיק באמתחתו ארסנל של אמצעים בעלי פוטנציאל-הרג, החל ברשתות טרור, עבור במערכות נשק בליסטיות וכלה בתוכנית גרעינית צבאית שכבר אינה חשאית. הביטחון העצמי שמפגינים כוהני הדת בטהרן ניזון במידה רבה משיכרון הכוח הנובע גם מהאמרת מחירי הנפט, לצד התחושה כי טיפוח השנאה לישראל תיתפס כמסר מקדם בעבור אירן בחלקים מסויימים של העולם.

נראה כי המשטר האירני יוצא נשכר מההמולה בזירה הבינ"ל סביב הסוגיה הגרעינית, ובפרט מהנחלת מוטיב "מאזן האימה" מול ישראל. האדרת האיום הבלתי-קונבנציונלי של אירן והמאמץ להעלותו לראש סדר היום בזירה הבינ"ל, מעצבים אומנם סממנים של חזית עולמית רחבה, המתיימרת לייצר מדרג של סנקציות כלפי טהרן, אולם מאחורי הקלעים קיימת מעין השלמה לפיה הסיכויים לצייתנות אירנית כנה שואפים לאפס.

אשר על כן, העיסוק הגובר והאקטואלי באופציה צבאית כמוצא האולטימטיבי לנוכח האיום האירני המתהווה הפך למעין "בון-טון" במגרש הפוליטי הישראלי, כמו גם בקרב חוגים שמרניים בציבוריות האמריקנית. באווירה מעין "מיליטנטית" זו קיימת נטייה לגמד את ההערכה כי היתכנותה של אופציה כירורגית כוחנית מכרעת, אינה גבוהה, בראש וראשונה בשל העובדה כי מתקני הגרעין הרלוונטיים לתוכנית הצבאית מבוזרים, וכוללים בהכרח מתקני דמה להטעיית מערכות האיסוף המגוונות ולהתשתן.

האמביציות האזוריות של אירן המקבלות משנה-תוקף בהשקעות הבלתי נדלות בעיקר בתוכניות צבאיות במישור הבלתי-קונבנציונלי הן שריד למשנתו של המנהיג הרוחני אייטוללה חומייני, ששאף להתניע מהלך אגרסיבי של "ייצוא המהפכה האיסלמית". הלהט המהפכני דעך זה מכבר, אולם בחסות קני הרובים של "משמרות המהפכה" נמשכת הדומיננטיות של קומץ כוהני הדת בטהרן, ומוקרנת לעולם חזות של גיבוי עממי גורף.

נהיר אפוא, כי נקודת התורפה העיקרית של המשטר האירני היא "שאיפת החירות" של הרוב המוחלט של אזרחי אירן. במדינה שבה הדור הצעיר מונה יותר מ-60% מכלל האוכלוסיה, מתקיימת מציאות של פטריוטיזם "כבוש", בצל דיכוי וצנזורה מחמירים. סינון מוקפד של סממני מודרניזם והגבלת החשיפה לחידושי טכנולוגיה ומסרי תרבות מתקדמים, מחוללים, מטבע הדברים, זרמים לטנטיים המבעבעים בקרב חוגים עממיים נרחבים, שפוטנציאל הבקיעה שלהם הוא בלתי מבוטל.

לצד עיבוי המהלכים בזירה הבינ"ל כלפי המשטר האירני באפיקים מגוונים, מן הדין כי יתוכנן מאמץ "קואליציוני" ממוקד ומתמשך למסע של דה-לגיטימציה של הכת השלטת בטהרן בעיני ההמונים במדינה זו. יש שיכנו זאת כקמפיין אינטנסיבי של לוחמה פסיכולוגית, ואחרים יקטלגו זאת כתעמולה חודרנית שקופה. מכל מקום, שיתוף פעולה רב-מדינתי לעיצוב וריכוז "בנק" של מסרים, ובחירה מוקפדת של אמצעי "הולכה" של התכנים, טומנים בחובם סיכויים להשפעה מצטברת על המשטר מחד-גיסא, ועל ההמונים מאידך-גיסא. בכל מקרה, שיטת פעולה זו, המשתייכת למשפחת האמצעים ה"רכים", אמורה לגעת ב"עצב רגיש" של ההנהגה הדתית ושלוחותיה, ולפתוח חזית הטרדה פנימית שלא יהיה ניתן להתעלם ממנה בנקל.