בשנים האחרונות ניתן לראות כי מודעות הסביבה לאנשים בעלי מוגבלויות התרחבה: עמותות ממשיכות לצמוח ולקום, מבצעים המוניים של תרומה והתנדבות מצויים כמעט בכל מקום וארגון, ואפילו בתנועות הנוער ניתן לומר שיש חשיבה והתערות עם בעלי מוגבלויות. עם כל זאת, עומדת בפניי שאלה מדירת שינה- מדוע בתחומי החינוך אנו לוקחים צעד אחורה? מדוע שם, המחשבה כי הילד שלנו ילמד במחיצתו של ילד אחר, שהינו בעל מוגבלות, אינה מקובלת עלינו. במחקר שנערך על-ידי החברה למתנ"סים, ניתן לראות כי אחוז ההורים שיפריע להם שילדם יהיה בחוג יחד עם ילד בעל מוגבלות כלשהי הוא 89%. מתוכם 34% טוענים שכל מגבלה שהיא תפריע להם. נתונים עצובים אלו מטיחים בפנינו את המציאות האמיתית שבה, עם כל הרצון הטוב, עדיין קשה לנו לקבל באמת את המוגבלות ולא משנה מה סוגה.

לשילוב ילד בעל מוגבלות מאובחנת בחברת ילדים רגילים יש יתרונות רבים. המרכזי שבהם הוא היתרון החינוכי, מתוך ידיעה כי הילדות היא זמן עיצוב האישיות. כאשר ילד רגיל לומד בחברת ילד בעל מוגבלות, ולא משנה מה סוגה, הוא נחשף למגבלה ולאפשרות הקיום של אנשים הלוקים בה. החשיפה הזו מגבירה את מודעותו לקיום מוגבלויות בכלל ולדרכי התייחסות והתמודדות איתן בפרט. יחד עם המודעות נעשית פעולה מוסוות של חינוך לקבלת השונה. ברגע שאתה מודע יש לך היכולת לקבל, דבר שהוא בלתי אפשרי כאשר אין מודעות כלל.

בנוסף לכך, שילוב של ילדים בעלי מוגבלויות בחוגים, בגנים או בתי ספר מעורר בילד את הרצון לנתינה. ההתבוננות על הילד בעל המוגבלות יכולה לייצר תחושה ונכונות לבוא לעזר ולשתף. אפילו בדברים הקטנים ביותר כגון: הרמת צעצוע שנפל לרצפה או עזרה בשטיפת ידיים לפני האוכל. כמובן הדבר תלוי באופן שוטף ביחס הגננת/המורה וההורים לשילוב זה, אך מנקודת מבט בה יש עידוד לכך מצד הגורמים הסמכותיים, זוהי הזדמנות נהדרת להנחלת עקרון הנתינה ותרגולו בקרב ילדים.

ניתן להסתכל על היתרונות גם מצדם של הילדים בעלי המוגבלות, קטנה כגדולה. עבור ילד בעל מוגבלות זו שמחה והצלחה לדעת שהוא חלק מקהילת הילדים הרגילים, הידיעה שאין מבדילים אותך כשלעצמה משרישה כוחות ותעצומות נפש היכולות לסייע בהתמודדות היומיומית עם המוגבלות. ההבנה כי שילוב ילדים בעלי מוגבלויות אף מעוגנת בחוק השילוב במדינת ישראל (כינוי לתיקון שביעי של "חוק החינוך המיוחד", תשמ"ח - 1988) הקובע כי בתנאים מסוימים, זכאי תלמיד עם צרכים מיוחדים ללמוד במסגרת החינוך הרגיל, תוך מתן תמיכה וסיוע, על-מנת שיוכל להשתלב במסגרת החינוכית כתלמיד מן המניין.

סיבה מרכזית העולה מהשיח הציבורי בגינה הורים מתנגדים לשילוב, היא הפחד שילדיהם הרגילים יושפעו באופן שלילי מבעלי המוגבלויות. הפחד בהחלט מובן, אך עם זאת ברצוני להדגיש כי תהליך השילוב כולל בתוכו בקרת רווחה האמונה על מינון ואיזון בין מספר הילדים בעלי המוגבלויות לבין מספר הילדים הרגילים בגן המוגדר "רגיל". זאת על-מנת שההשפעה תהיה חיובית עבור שני הצדדים.

לסיכומו של עניין, עיצוב אישיות מגיל קטן למודעות, לקבלה ולנתינה ומנגד, תחושת השייכות והצמיחה ממנה, הן כולן הפנים הנכונות לדור העתיד שלנו.