מה קורה לזאב שיף?

אני קורא את מאמרו של זאב שיף בהארץ: "מנהיג שאיכזב", ואני תוהה אם הכותב הוא זאב שיף הידוע או שמא סטודנט לתקשורת שנה א' במכללת קדומים?

הוא קורא לאלימות הפלשתינית: כינוי אחר לטרור. זה נכון, יש טרור (גם ישראלי), אבל זהו חלק מהמאבק, מהמלחמה. לכנות את כל מה שהפלשתינים עושים כטרור פירושו לעשות דה-לגימימציה לפלשתינים כעם וכבעלי זכות להיאבק בנו. זוהי ראיה חד-צדדית וצרה בצורה מדהימה. היא יכולה להישמע מפי האיש ברחוב, אבל לא מפי פובליציסט בכיר. כי, למשל, עם כל הכאב והזעם, להרוג חייל זה לא טרור, להרוג אזרח זה טרור.

זאב שיף אומר שאבו מאזן לא אוסף את הנשק של אירגוני הטרור כפי שמחייבת מפת הדרכים. למען הגילוי הנאות צריך היה זאב שיף לומר שגם ישראל לא התחילה ליישם את מפת הדרכים. ויותר מזה, זאב שיף, ישראל הודיעה שכשגם תגיע לשלב היישום יש לה 14 הסתייגויות ממה שדורשת מפת הדרכים (לא תגידו הסתייגות אחת, שתיים, אלא ארבע-עשרה), ואי-פינוי המאחזים היא הפרה של הבטחה של אריק שרון בעניין מפת הדרכים.

זאב שיף אומר שהחמאס מוכן לשמור על הסכם ה"רגיעה". אבל לא הוא (ואף לא פובליציסט אחר) לא מספר כי מי שלא שומר על הרגיעה זו ישראל. ישראל לא רוצה בכלל לחתום ולהתחייב לרגיעה למרות שאחמד יאסין, למשל, הציע זאת. כלומר, זאב שיף לא מספר שישראל מצפה שאחרים ישמרו על רגיעה בעוד היא מחסלת, מסכלת, ומאפשרת למתנחלים לזרוע הרס וטרור בשטחים.

ולבסוף, באיזו רוח של נדיבות ושאר-רוח כותב זאב שיף, כי בחודשים האחרונים ישראל דווקא מגלה פתיחות כלפי הפלשתינים. ההינתקות, פינוי ההתנחלויות ופתיחת מעבר רפיח.

נו באמת, זאב שיף, איך מתעלמים ככה מהעובדות? פתיחת מעבר רפיח נכפתה על ישראל ע"י קונדוליזה רייס, כי ישראל לא רצתה לעשות זאת ומשכה ומשכה ומשכה את העניין. ולומר שישראל גילתה פתיחות בכך שביצעה את ההינתקות? זה כבר ממש מגוחך. הרי ישראל נסוגה מרצועת עזה מכיוון שזו הייתה נטל ביטחוני, כלכלי וחברתי אדיר. וישראל העדיפה, שוב, לסגת בלי הסכם עם הפלשתינים, כדי לא להתחייב לכלום.

אלה דברים, זאב שיף, שלא כל כך מתאימים לעיתונאי בעל-שם.