פרשת "ויחי" - החולמים והחומלים

מפרשת "ויחי" ניתן לשאול מדוע אנחנו נקראים עם ישראל. ישראל הוא שמו של יעקב נכדו של אברהם. איננו נקראים עם אברהם, מי שנכרתה עמו ברית בין הבתרים ומי שהיה ראשון לאמונה באל אחד. איננו נקראים עם יצחק, מי שביסס היאחזות בארץ הזו בעמל כפיים, בעבודת אדמה ולא ירד מצרימה חרף מכת רעב שפקדה את הארץ.

יש מקום לשאלה מדוע זכה יעקב, שאת שמו ישראל אנחנו נושאים לדורות - עם ישראל. יעקב שנאמר לו: "לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ, כִּי אִם-יִשְׁרָאֵל כִּי-שָׂרִיתָ עִם-אֱלֹהִים וְעִם אֲנָשִׁים וַתּוּכַל" (בראשית ל"ב 29).

יש מקום לתהייה מה קרה, שבן המשקר אב עיוור, שקר שבעקבותיו מוענקת לו בכורה, מזכה אותנו שנישא את שמו כעם - עם ישראל. שקר שאילצו להינתק מבית אב, מחיק אם אוהבת, שדרבנה אותו לשקר, ובעטיו נדד בודד למרחקים, לבלתי נודע, לניכר. גם שם נאלץ להשתמש בשקר כדי לשרוד.

אודה, שאין לי תשובה לתהייה, שאנחנו נושאים שם של אדם ששיקר אב עיוור, שקר שגרם לו בחייו רק אסונות. יעקב שיקר אב עיוור, בחייו כאבא בניו שיקרו לו לא פעם אחת, כל שקר מכאיב ומייסר, כל שקר גרם לו רק אסון, שקר הבא לחפות על מזימת הניסיון להמית אח בבור, בו אין מים, המסתיים במכירתו אל עתיד בלתי נודע בידי סוחרים בבני אדם.

עמק הבכא של הפחד

השאלה מדוע אנחנו נקראים עם ישראל מתחדדת לנוכח העובדה, שיעקב אומנם מבקר בצדק את בניו שמעון ולוי על ש"הָרְגוּ כָּל-זָכָר...הָרְגוּ לְפִי-חֶרֶב..." לאחר שמלו "כָּל זָכָר כָּל יוֹצְאֵי שַׁעַר עִירוֹ" - שכם. אך למרבה הצער, הביקורת לא התנהלה במישור המוסרי, אלא התנהלה רק במישוריות התועלתית. לדברי יעקב, שמעון ולוי "עֲכַרְתֶּם אוֹתִי לְהַבְאִישֵׁנִי בְּיוֹשֵׁב הָאָרֶץ בַּכְּנַעֲנִי וּבַפְּרִיזִי וַאֲנִי מְתֵי מספר", ומוסיף חשש שבני העמים היושבים בארץ "נֶאֶסְפוּ עָלַי וְהִכּוּנִי וְנִשֱׁמַדְתִּי..." (בראשית ל"ד 30). רק בשלב מאוחר מאוד בברכה בפרק מ"ט העלה יעקב את הנושא המוסרי - "כְּלֵי חָמָס מְכוֹרוֹתֵיהֶם..." (שם, מ"ט, 5).

יעקב חי בניכר במצרים בנוחות רבה שבע עשרה שנה עם בני משפחתו. כשחש שהמוות ניצב בפתח הוא משביע את בנו "...אַל נָא תִּקְבֵּרֵנִי בְּמִצְרַיִם, וְשָׁכַבְתִּי עִם-אֲבוֹתַי..." (נ' 24-26). כשיוסף ואחיו חוזרים למצרים, לאחר שקברו את יעקב במערת המכפלה הם חוזרים לעמק הבכא של הפחד - האחים שבים לפחד מיוסף - "...ישטמנו יוֹסֵף, וְהָשֵׁב יָשִׁיב לָנוּ אֶת כָּל הָרָעָה אֲשֶׁר גָּמַלְנוּ אוֹתוֹ" (נ' 15).

מדרש תנחומא י"ז מתאר את האחים בדרכם חזרה למצרים לאחר קבורת האב בחברון, נעצרים ליד אותו הבור, אליו זרקו את יוסף חולם החלומות. הם ניצבים שם מפוחדים וחוששים, שיוסף יתנקם בהם. במעמד הזה יוסף מקרין ערכי חמלה ומחילה לאחיו שהפגישו אותו עם אימת המוות. יוסף הפך למנהיג בעל שיעור קומה, איש של חסד וחמלה, את המעבר שעשה מחולם למוחל נמצא בפסוקים 16-21 בפרק נ' - "וַיַּצַּו אֶל יוֹסֵף... אָבִיךָ צִוָּה לִפְנֵי מוֹתוֹ... אָנָא שָֹא נָא פֶּשַׁע אָחִיךָ וְחַטָּאתָם כִּי רָעָה גמלוך, וְעַתָּה שָׁא נָא לְפֶשַׁע עַבְדֵי אֱלוֹהֵי אָבִיךָ...".

יוסף לא חווה חוויות של התגלות אלוהים. יוסף הוא ראשון למפתח תפישה תיאולוגית של אמונה באלוהים מתוך פנימיותו, מתוך דעתו ולא מתוך חווית התגלות, כשמעל לכל הוא מנחיל לחברה ערכי מחילה וסליחה, ואפילו פרעה מתפעל מאישיותו - "הֲנִמְצָא כַּזֶּה אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ אֱלוֹהִים בּוֹ " (מ"א 38)?

פרשת ויחי, הפרשה האחרונה בספר בראשית, דנה בסוף דרכן של דמויות חשובות בהיסטוריה שלנו. דמויות בשלב המעבר ממשפחה לעם. משלל הדברים שיכול לקחת באמתחתו כל קורא של הפרשה, אני נוטל אתי כצידה לדרך החיים בארץ הזו, בארץ האבות, את החולם החומל שמגלם יוסף. לא את אלוהי צבאות הגדול והנורא, אלא את אלוהי החסד והרחמים המגונן על יוסף החולם והמוחל.