הכרזתו של נתניהו בפתח "ההודעה הדרמטית" שבה הקפיד להדגיש כי "יש שופטים בירושלים" נועדה, כך נראה, ליצור במופגן חציצה של ממש בין השופטים מצד אחד לבין הפרקליטות והיועץ המשפטי לממשלה מצד שני.

משמעות הדברים, בנסיבות העניין, היא כי נתניהו רוצה להפגין את אמונו בשופטים בלבד, וכך להבליט את חוסר האמון שהוא רוחש לפרקליטות, וכל זאת כדי להכשיר את הקרקע ואת דעת הקהל לקראת הודעה מצידו שהוא מוותר ומדלג על הליך השימוע בפני הפרקליטות, וכל זאת כדי להוציא את האמת לאור במקום שבו הצדק שולט ללא מיצרים. כלומר, בבית המשפט.

לא נתייגע כאן בניתוח יתרונותיו וחסרונותיו של הליך השימוע, ונסתפק בכך שנקבע כי לא פעם מי שזקוק לשימוע היא דווקא הפרקליטות ולא החשוד, וזאת כדי לנסות ולחשוף את קווי ההגנה שלו - מעין "משחק מקדים" וכיול מערכת הראיות לקראת המבחן האמיתי בבית המשפט.

לא ידוע באלו עצות מועילות צייד עו"ד וינרוט המנוח את נתניהו לפני שהסתלק מאתנו, אבל יש רגליים לסברה, שהוא יעץ לו לבנות את מערכת שיקוליו וליצור אווירה ציבורית כך שהשימוע ישאר מחוץ לדלת.

נסיבות מתאימות

מכל מקום, סביר למדי כי בנסיבותיו המיוחדות של נתניהו, כראש הממשלה, אין לו כל עניין להתמקח עם הפרקליטות כדי לנסות לדלל את האישומים נגדו, אם אין באפשרותו להביא לביטולם המוחלט. יש אפוא להניח שנתניהו הגיע להערכה מושכלת שהוא לא יוכל לשכנע את הפרקליטות לרדת לחלוטין מכתב אישום, ולכן אין מבחינתו טעם להידבר עימה.

על-רקע זה יש להבין את טענותיו של נתניהו כלפי הפרקליטות בעניין דרישותיו להתעמת עם עדי המדינה. בטענות אלו ובסירוב הפרקליטות להענות לדרישותיו, רוצה נתניהו להמחיש את אי-האמון שהוא רוחש לה - דבר שיש בו ליצור נסיבות מתאימות שיצדיקו, לפחות ציבורית, ויתור על הליך השימוע.

אשר לעיתוי, סביר להניח שנתניהו ימתין להחלטת היועץ המשפטי להגיש נגדו כתב אישום כפוף לשימוע, ואז בתגובה יודיע נתניהו על החלטתו לוותר על השימוע ולהניח את כל יהבו על בית המשפט.