הברווזון (הפוליטי) המכוער

מחזה התעתועים של גנץ, לפיד ונספחיהם התרחש ברגע מעניין בהיסטוריה של מדינת ישראל - ערב שיגורה לירח של החללית הישראלית הראשונה. כמעט לא ניתן לדמיין פער גדול ומהותי יותר בין שתי התמונות. מצד אחד - התפלשות בבוץ הפוליטי הנכלולי הצבוע והנגטיבי ("מסע צלב" ישראלי נגד ראש ממשלת ישראל) כביטוי של קידמה לאומית; ומהצד השני - אחד ההישגים הטכנולוגיים הגדולים של ישראל מעודה: פריצה טכנולוגית, משמעותית, לעבר החלל. פריצה מתרחשת בימי כהונתו של נתניהו. חרף העובדה שמדובר בפרויקט אזרחי, במימון אזרחי, קשור היסוד הטכנולוגי עליו נשען הפרויקט במעמדה ויכולותיה הטכנולוגיים של ישראל. יכולות אלה קיבלו דחיפה ומאמץ ניכרים ביותר בזכות מדיניותו של נתניהו להפוך את ישראל לאומת סטארט-אפ, לקדם בה את היסודות המדעיים והטכנולוגיים ואת שיתופי הפעולה הבינלאומיים, שהם תנאי הכרחי ליכולות אלה.

אם ביום הכרזתו של גנץ על-כניסתו לפוליטיקה היו לא מעטים שלא הבינו לעומקה את "הבשורה" ולא השכילו לפרש את ההכרזה, כיום רק מעטים אינם מזהים את אופיו האמיתי של המהלך. אחרי 4 כישלונות פוליטיים רצופים בקלפי מול נתניהו, הבינו "אליטות האתמול" שאין בידם סחורה מהותית למכור לציבור בכדי שיעדיף אותם על נתניהו ומפלגתו הליכוד. הסוציאל דמוקרטיה של האתמול "מתה"; היא אומנם טרם נקברה, אבל רבים מדי זוכרים אותה מימי מפא"י והעבודה העליזים ואינם מוכנים לחזור לשם. מדיניות הביטחון של השמאל הקיצוני והפוסט-מודרני, אהודים עוד פחות על אזרחי ישראל, אחרי הניסיונות הכושלים של אוסלו ושאר תוכניות "הנסיגה-בריחה" שהגה מוחו הקודח. הפלשתינים הוכיחו באופן חד-משמעי שאינם מעוניינים בשלום אלא בהחלפת מדינת הלאום היהודי בישות פוליטית אחרת, שהם יעמדו בראשה; ועם כאלה אין על מה לדבר. הכלכלה הישראלית יציבה ואפילו תנאי השכר והחיים של מרבית האוכלוסייה הולכים ומשתפרים. אמנם, יש בישראל עיוותים ואפליות חברתיים או כלכליים שיש למתנם ולהקטינם וניתן לעשות יותר בכדי לזרז מהלכים אלה אולם לשם כך צריך להפעיל לחץ ישיר על מפלגת השלטון ולא בהכרח להחליפה; דווקא חיזוק מפלגת השלטון עשוי לזרז תהליכים מסוג זה. מספר האוכלוסין בישראל גדל, השד הדמוגרפי מלאכותיובהגדרה נכונה של גבולות, שהם גם בני הגנה וגם משריינים תמהיל אוכלוסין רצוי, הוא גם ישאר כזה ללא שום מאמץ יוצא דופן. בשילוב נכון בין עידוד עלייה יהודית והגירה מרצון של חלק מהאוכלוסייה הערבית שעתידו כאן לוט בערפל, ניתן להיטיב את המצב עוד יותר ולהפטר מאיום מדומיין זה באופן סופי ומוחלט.

לאחרונה החל הימין לשלוט. חלק מהשינוי מתבטא במדיניות אקטיבית של הגדרה מחדש של מהות היותה של ישראל מדינת הלאום של העם היהודי. נושא מרכזי בשינוי זה הוא רוויזיה של העולם המשפטי בתוכו אנו חיים, החל בחוק הלאום והמשך בנושאים רבים אחרים הנוגעים להפרדת סמכויות בין רשויות השלטון; עבור דרך מהותו ודרכי פעולתו של בית המשפט העליון ומערכת התביעה הכללית; תפקידם של יועצים משפטיים בשירות הציבורי; בקרת החופש האקדמי ובחינה מחדש של משמעות ותפקוד גופים סטטוטוריים דוגמת לשכת עורכי הדין, ההסתדרות הכללית כארגון גג מקצועי של העובדים בישראל ועוד.

משהבינו אליטות האתמול לאן נושבת הרוח וזיהו בראש הממשלה את המנוע הראשי לפעילות הימין, במהלכי השינוי, נתקפו פחד והחליטו לעשות מעשה - לקשור קשר שמטרתו להכשיל ולהפיל מנוע זה. הקשר החל במסע הכפשות אישי ותקשורתי נגד ראש הממשלה ומשפחתו, שמטרתו הבאשת ריחם בציבור, הפללת ראש הממשלה והבאה לפרישתו. עד מהרה התברר להם שדרך זו אינה מביאה לתוצאה הרצויה: הציבור אינו נוהה אחר רעיונות העוועים השוללים מראש הממשלה את זכות החפות, אינו נוטש אותו בהמוניו ומקבל בהבנה ואפילו בסיפוק את הוראות החוק הקיים, שאינו מחייב ראש ממשלה מכהן לפרוש כאשר מתקיים כלפיו הליך משפטי, אלא כאשר זה מסתיים בפס"ד חלוט הקובע את אשמתו ועונשו. עתה, לקראת הבחירות שבפתח גייסו את המהלכים האירגוניים האחרונים העומדים לרשותם: לחץ ציבורי אימתני על היועץ המשפטי לממשלה להגיש כתב אישום לפני הבחירות (מבלי לאפשר לראש הממשלה שימוע) ואיחוד כל הכוחות שאינם נמנים על מחנה הימין, תהיינה הסיבות לכך אשר תהיינה, לקואליציה פוליטית, שמטרתה האולטימטיבית היא הדחת ראש הממשלה בקלפי. אין זה מקרה שמסע הבחירות של קואליציה זו מתנהל ללא אג'נדה סדורה וגלויה, ללא מצע, ללא תוכנית פעולה, ללא סדר עדיפות, ללא התחייבויות קונקרטיות למשימות ותוצאות שאליהן תחתור הקואליציה החדשה אם תזכה למנדט מהציבור. יהיה מי שיטען שזו שיטה מוסרית יותר משיטת רבין, בה הבטיח ערב החרות הבטחות אותן הפך ב-180 מעלות אחריהן. כל מנהיג בדבוקה זו ושיטותיו להולכת הציבור שולל...

ביום ה' האחרון (21.2.19) קרם הסופרמרקט הפוליטי של יריבי נתניהו עור וגידים. הלחץ מפני קדנציה שלטונית נוספת של נתניהו, גבר על האגו של השותפים הפוטנציאליים ו"המחנה להפלת ביבי" (מל"ב)מה שהוצג היה שמות וסדר ישיבת המכובדים ביציעי הכבוד. גנץ - הפך לגואל העם, לפיד - יהיה בעזרת השם ראש ממשלה אחרי שנתיים וחצי של קדנציה (אם הארגון ישרוד עד אז), יעלון - יהיה עוד רמטכ"ל באוסף, אשכנזי - הוא המפשר והמסדיר בין השותפים והחמישי, ניסנקורן - הבטיח לעצמו עמדת כוח כלכלית-פוליטית בזכות ההסתדרות הכללית של אירגוני העובדים החזקים במשק, לטובתם. על כך נאמר כבר: מה שנראה כברווז, מגעגע כברווז ומקרטע כברווז - הוא ברווז; הפעם ברווז פוליטי.

הולכים לבחירות

אבל כדאי לשים לב שבתנאים מסוימים גם ברווז עשוי להיות מכשלה קריטית ואם העם יטעה ללכת בעיוורון אחרי מחזה תעתועים זה, יש סבירות גבוהה שהוא גם ישלם את המחיר. תחושות הבטן בבוקר שאחרי הן שהעם איננו טיפש, ומסת הטיפשים בכל מחיר לא תספיק בכדי להכשיל את כולנו.

ובכן, אז מה הלאה? ראשית, הולכים לבחירות. שנית אינני מקנא ביועץ המשפטי לממשלה לאחר שנדחק לפינה על-ידי השמאל. אני מצפה, אם הוא אכן חריף ומפולפל כפי שאומרים, שיאלתר בסופו של יום מסלול שיוכל ללכת בו בלי ולהרגיש עם - יהיו ממצאים ואישומים, אבל חלקם יהיה חסר בשר וחלקם חסר שיניים. איש לא ילך באמת נגד רצון העם, אם הוא גם דמוקרט וגם חכם.

שנית, לפנינו כששה שבועות של מאבק פוליטי-תעמולתי חריף. השמאל ניצל כבר את כל התחמושת ואם לא יביא לציבור בשורה שמייצגת מנהיגות לאומית, יתחיל מכאן ואילך לסגת ולאבד תמיכה. הימין חייב לאתגר את הוואקום והשונות הקיימים במחנה השמאל על-ידי תביעה חדה וחוזרת לתוכנית פעולה ולחשיפת העמדות בשאלות היסוד. ככל שיתקשה מחנה האופוזיציה להיענות לאתגר זה יותר, כך יסגיר לציבור את העובדה שהוא איננו מחנה אלא עדר של שעטנז פוליטי אידיאולוגי.

אחרי הבחירות, וכנראה עוד לפני הקמת והשבעת ממשלה חדשה, יציג ממשל טראמפ לישראל את "תוכנית המאה" שלו לפתרון הסכסוך הישראלי-ערבי. על הימין להציג את הקווים האדומים שלו לפתרון באופן שיאפשר לו לומר לנשיא טראמפ "הן" - "אבל"; מה שיחרוג מהקווים האדומים יהיה בתחום האבל. נאום מדיני של ראש הממשלה, עוד לפני הבחירות, אשר יתווה בתבונה סקיצה של התשובה המשוערת, יאלץ את האופוזיציה להציג גם עמדות משלה בשאלות היסוד. משקל מיוחד יש לתת בהצגה זו לגבולות בני-הגנה (לא גבולות 67!), שליטה ביטחונית באיו"ש, סיפוח גושי ההתיישבות, אי-פינוי ישובים יהודים, שמירת ירושלים מאוחדת בריבונות ישראלית, ממשל עצמי לפלשתינים באיו"ש, התנגדות לאיחוד איו"ש לעזה ופתרון אזורי לבעיית עזה.

ליבת הוויכוח הפנימי בשאלת ההסדר באיו"ש היא אופי וגבולות הממשל העצמי הנחוץ לשם שימור הביטחון ויכולת הקיום בצוותא, תוך מזעור מספר הפלשתינים שיסופחו לישראל. על הדילמות הקשורות במימוש עקרונות אלה על-פי גישת הימין מול גישת הנסיגה החד-צדדית של השמאל, ניתן ללמוד ממאמר שפורסם לאחרונה על-ידי המרכז לחקר הביטחון הלאומי ע"ש בגין וסאדאת באוניברסיטת בר-אילן (בס"א).¹

לאלה יש להוסיף דברים שאינם כלולים במפורט במסמך הנ"ל: הערך הלאומי והמסורתי של שטחי איו"ש, הקושי המעשי ליצור ולקיים הפרדה אזרחית אפקטיבית בין אוכלוסיות שלהן זיקות הדדיות חזקות, והאיום הדמוגרפי הריאלי שיתפתח אם האוטונומיה הערבית תהפוך אבן שואבת להגירה מכוונת של אנשים מחוץ לטריטוריה שינסו להתיישב בה בתמיכת הממשל המקומי - אולי האיום הרציני ביותר על ישראל.