אם חשבתם שכבר ראיתם, שמעתם והתנסיתם בהצהרות של פוליטיקאים - המעבר של מופז לשרון, בנימוק ש"הפייגלינים משתלטים על הליכוד", היה הכי ציני, נלעג, מעורר חמלה ופתאטי.
לא פלא שהציבור מאבד סבלנות ואמון כלפי הפוליטיקאים, כשרואים מה קורה בימים האחרונים, במפלגות הגדולות. ספירת מלאי קצרה והרי לכם נבחרת בתנועה: פרס, דליה איציק, רמון, צחי הנגבי, מופז, פרופ' רייכמן, דיכטר וכל הח"כים שהתלוו לשרון. מנגד, פתאום מצטרפים למירוץ אחרי שהריחו הפתעה מסוימת ומקום טוב למעלה או באמצע - פרופ' ברוורמן, שלי יחימוביץ', האלוף עוזי דיין, עמי איילון וקופצים נוספים.
כדי למנוע אי בהירות בנושא לא שהדבר פסול - אדרבא, לפעמים מבורך, הצטרפות אנשים איכותיים ובעלי יושרה (עד עתה לפחות), אבל כדאי לשאול איפה הייתם עד עכשיו, כאשר עמיר פרץ היה בעם-אחד עם שני מנדטים, איפה היו תומכי שרון נוסח צחי ומופז - כאשר המורדים מיררו את חייו ולמעשה דחפו אותו החוצה. הרי רק עד לפני ימים ספורים מופז השתלח בשרון וביקש להצטייר בציבור, כמגן הליכוד, היחיד שיחזיר פורשים ומאוכזבים הביתה, היחיד שאכל "פרוסה עבה עם ממרח דק", שטען שנתניהו יהפוך את הליכוד לתנועה שולית ופתאום נבהל מפייגלין.
מופז, שהובא לממשלה על-ידי שרון מיד אחרי הרמטכ"לות, בלי שהיה ח"כ, זוחל עכשיו חזרה לשרון, בבושת פנים. אפשר רק לנחש, שהוא נבהל ופחד שיישאר קירח מכאן ומכאן (שבחלקו גם נכון).
גם צחי הנגבי עשה מעבר לא חלק לגמרי ולא מלא הערצה, למפלגת שרון, לאחר שצעק במלוא גרונו - הליכוד ינצח. אי אפשר למנוע ציבורית, תקשורתית, את הפרשנות, שהנגבי עבר לשרון כדי לקבל מטרייה ואולי חסינות חלקית לגבי החקירה המשטרתית על מינויים פוליטיים.
לא בטוח שמבחינה משפטית יש בסיס לפרשנות זו או שהיא תשפיע על ההחלטה של היועץ המשפטי לממשלה. להזכיר, היועץ מני מזוז "סינדל" את עצמו, בראיון לתקשורת, כשהצהיר שהחקירה של צחי הנגבי היא בכיוון הנכון, לקראת כתב אישום.
הצהרה זו שייכת לפליטות הפה הלא טקטיות של היועץ מאז כניסתו לתפקיד, שהרי אם יודיע על סגירת התיק, הוא קונה לו מבקרים קשים מימין ומשמאל, ואם יגיש כתב אישום לעת הזאת, לפני הבחירות, יספוג ביקורת קשה על התערבות ונטייה פוליטית. אם היה שותק וצנוע יותר, ואובייקטיבי כמתבקש מיועץ משפטי לממשלה, היה חוסך מעצמו את הצרות.
המלצת המשטרה בתיק להעמיד את הנגבי לדין, גם היא בחזקת טעות טקטית, שהרי הקובע הסופי הוא היועץ המשפטי, והניסיון "לסנדלו" יכול גם הוא להתפרש כהתערבות פוליטית, מה עוד שההמלצה מנוגדת להנחיה ברורה שנתן היועץ המשפטי היוצא אליקים רובינשטיין בגיבוי פרקליטת המדינה דאז, עדנה ארבל - שצופים עתה בנעשה ממרום מושביהם בבית המשפט העליון.
על רקע זה פתאום נזכרים בח"כים ופוליטיקאים נקיי כפיים, ברי דעת, ישרים כמו סרגל, בעלי תפישת עולם, אידיאולוגיה שלא ניתנת לחלוקה או העברה ממפלגה למפלגה.
בכל דור ודור יש כמה פוליטיקאים שיוצאים צדיקים בעיני הציבור, למרות שיש להם מתנגדים לגבי דרכם, הצבעתם, מלחמתם, ולפעמים כדון קישוט - אך יושרם ודבקותם במטרה זוכה להערכה.
קחו למשל את מנחם בגין, שמיר, מרידור, יוסי שריד, ומעל כולם את בני בגין, שעלה בסערה לשמי הפוליטיקה, התאכזב, לא דבק בכסא או בתנועה שלא רצתה אותו או לא התאמצה במיוחד לשכנע אותו להישאר, ופרש בקול דממה דקה, לשמי האקדמיה - ושומר מאז על "זכות השתיקה הפוליטית".
לא צריך להסכים איתו ולדרכו הפוליטית ורבים אכן לא הסכימו, אבל אין מחלוקת על קונצנזוס ציבורי, לגבי יושרו, התנהלותו, צניעותו והיותו איש בר לבב ונקי כפיים.
לא נראה לי, למשל, שבני בגין או יוסי שריד או מרידור, היו מבצעים "תרגיל מסריח" נוסח ח"כ בייגה שוחט, שהחליט לפרוש בכבוד אך ללכלך את עצמו בהודעה שהוא נשאר כדי למנוע את מינויה של פרופ' רות גביזון לבית המשפט העליון, כחבר בוועדה למינוי שופטים.
איפה ישנם עוד אנשים כמו האיש ההוא, כמו בני בגין?
