"בימים האחרונים ניהלתי שיחות עם שני הצדדים: 'אנשי בלפור', נציגי נתניהו, ו'אנשי סאלח א-דין', משרד המשפטים". כך פתח
רזי ברקאי את תוכניתו "מה בוער" בגל"צ מיום 13.2.19, כשהוא מתכוון להחלטת היועמ"ש בעניין רה"מ, ומבלי משים צייר את סמלי המאבק הפנימי שמתחולל בקרב העם היהודי מאז ראשית הציונות: אסכולת בלפור המבקשת ליישם את הצהרת בלפור, אל מול אסכולת סאלח א-דין הפועלת להגשים את חזונו של אש"ף וערפאת, שראה עצמו כסאלח א-דין המודרני, וביקש לסלק את היהודים מארץ ישראל על-פי "תורת השלבים" שניסח.
"
הסכם אוסלו" הוא נדבך מרכזי בתוכניתו של ערפאת, והשלכותיו ניכרו בביצוע תוכנית "ההינתקות" מרצועת עזה וגירוש היהודים מגוש-קטיף.
במלים אחרות, המאבק הוא בין הדוגלים ברעיון הבית הלאומי לעם היהודי בארץ ישראל לבין אלו, שבעצם ויתורם על חבלי ארץ מקדמים, במודע או שלא במודע, מקדמים את הרעיון כי היהודים הם "הצלבנים המודרניים". וכפי שסלאח א-דין החל בגירוש הצלבנים מארץ ישראל, לאחר קרב קרני חיטים ב-1187, כך יהיה, חלילה, גורלם של הציונים.
העובדה כי "הצדדים", כפי שהגדיר ברקאי, שוכנים ברחובות אלו היא מקרית אך סמלית, וכפי שכתב
עמוס עוז "רק אנשים נבערים אינם מבינים שהחיים עשויים סמלים", ואולי אפשר לנסות להסביר כאן מדוע אותו צד נמצא דווקא ברח' סלאח א-דין. רק לפני כן כדאי לשים לב כי לפי ברקאי, הפרקליטות היא "צד". כלומר אין לה עמדה ניטרלית ייצוגית של החוק והצדק. אפשר לפחות להתנחם באוביקטיביות המוכרת של גלי-צה"ל.
גורמים מקרב היהודים, שפעלו נגד הרעיון הציוני, היו רבים ומגוונים, והם פעלו כבר בראשית המפעל הציוני ולכל ארכו עד להקמת המדינה וביתר שאת מאז הקמתה. ניתן לציין במיוחד את התנועה הקומוניסטית היהודית, שטביעות האצבע שלה ניכרות היטב גם היום במדינה.
דמותה של התנועה הקומוניסטית משתקפת כיום באותם גורמים שאמורים ליישם את המדיניות הממשלתית אך מבצעים בה סבוטאז'. סיכול מדיניות הממשלה, או פגיעה בה, אינם תוצאה של קפריזה פקידותית, אלא תוצר חינוכי ארוך טווח, וזאת כפי שתיארה לאה מירון בספרה "כוכב אדום בדגל כחול לבן": "התנועה הקומוניסטית ראתה בסטודנטים יעד אסטרטגי חשוב שיש להשיגו... עתודת המגזר האקדמאי שיעמוד לרשות המדינה... אשר ממונה על עיצוב המדיניות של משרדי הממשלה ... להשפיע על זהות המשק הכלכלי, האזרחי, המדיני והחינוכי... יכלו חברי הסגל האוניברסיטאי... להנחות את הדורות הבאים ולעצב את תפיסת עולמם". ניתן להניח כי גם למשרד המשפטים הגיעו סטודנטים מעוצבים.
פייסנות וכפיפות קומה
לאחר הסבר זה אפשר לנסות ולברר מדוע נראה כי ברקאי, כמשל, נמשך לצד של סלאח א-דין. במלים אחרות אפשר לנסח שאלה זו כך: מהו היסוד הנפשי הגורם לנטייה הפוליטית של אנשי תקשורת רבים? לשם כך יש להזכיר את תרבות הוויתור על חבלי מולדת, שהתפתחה בארץ, בתנועת הפועלים, בתקופת המנדט הבריטי. את המדיניות הפייסנית הזו, של נשיא ההסתדרות הציונית חיים וויצמן, לנוכח ההפרות הבריטיות של המנדט והצהרת בלפור, הגדיר זאב ז'בוטינסקי "אנוסיות תת-הכרתית".
מגמות הפייסנות וכפיפות הקומה של מפא"י ההיסטורית, הנובעות מהמנטליות שאותה אבחן ז'בוטינסקי, היוו מאז "המהפך" ב-77' כר פורה להשתרשות התפיסות האנטי-ציוניות של התנועה הקומוניסטית, במצע תנועת "העבודה", אשר מעטיניה ינקו ברקאי וחבריו. על מפלגות האווירה המופיעות לנגד עינינו אין צורך להכביר מלים, אך אפשר לומר כי הן מבטאות את כותרת מאמרו של ברל כצנלסון "חורבן ותלישות".
אל מול זרמי עומק אלה ניצב המחנה הלאומי בראשות
בנימין נתניהו, המבקש לבלום את אותן תפיסות מסוכנות והרסניות, תוך מחויבות לרעיון הציוני. ומאחר ש"אנשי סלאח א-דין" ושותפיהם לדרך, רואים בנתניהו את אבן הראשה של המחנה הלאומי, או את אבן הנגף להצלחת מאבקם, הם סימנו אותו כמטרה. כך הם נהגו כלפי כל ראשי המחנה הלאומי מאז ומעולם.
ואם למישהו עוד היה ספק מה עומד מאחורי הרדיפה הפוליטית הזו בא רזי ברקאי והוציא את המרצע מן השק: זאת עשה בתוכניתו ביום שלישי האחרון כאשר שאל את יו"ר הסוכנות
יצחק הרצוג אם לנוכח הפרסומים על "תוכנית המאה" של טראמפ ימליץ לחבריו בעבודה ל"אתרג" את נתניהו.
ובעניין החלטתו של היועמ"ש, להגיש כתב אישום נגד רה"מ, ניתן לומר כי היא מלמדת על כשרונו של השמאל באילוף.
נותר רק לקוות שלא נתעורר כאן בוקר אחד למדינה שקמה על צד שמאל, ונראה את "אנשי סלאח א-דין" דורכים על (רח') בלפור.
הערות על נצח יהודה ומינוי ראש אמ"ן, ולקח מאיר עיניים ממשה רבינו
