יש תרופה לסרטן בגוף האומה

שורות אלה נכתבות ביום שהתקשורת הישראלית כולה מתעסקת עם מה שהרופאים כינו "אירוע מוחי קל" שעבר על ראש הממשלה, ויום הפריימריז לראשות הליכוד. ברור שביום כזה, כל נושא נדחק לשוליים, ומה שנאמר יום קודם בנושא אחר, איבד את טעמה העז של האקטואליה.

ובכל זאת, כשמדובר בפצצה מתקתקת, אין דבר כזה "לא אקטואלי". ואם יש בינינו כאלה שההגדרה פצצה מתקתקת לערביי ישראל היא לצנינים באוזניהם, אז אני מוכן להשתמש בביטוי שטווה רפול: "סרטן בגוף האומה". בהסתייגות אחת - לא כולם!

תזכורת!: הזמן: יוני 2001. שבוע לאחר הפיגוע הקשה בדולפינריום נסע ח"כ עזמי בשארה לסוריה. הסיבה: יום האזכרה, במלאת שנה למותו של הנשיא הסורי, חאפז אסד. בהשראת מנוסת צה"ל מדרום לבנון, ומול קהל רב של מנהיגים ערבים, ניצב על הבמה מר בשארה וקרא למדינות ערב "להתלכד, כדי להמשיך את המאבק המזוין בישראל".

כמובן שדבריו חוללו סערה ציבורית, מה שהגביר את הערצת תומכיו, וכאלה יש רבים במגזר הערבי. ואכן, אלפים מהם קידמו אותו עם בואו לארץ, בקריאות עידוד, בפיזוז, בתופים ובמחולות.

למשטרה סירב ללכת, למרות שהוזמן לחקירה, בגין ביקור ב"מדינת אויב". לתקשורת הסביר: "סוריה, היא לא אויבת שלי, היא אויבת שלכם". ולתמימים שבינינו, המאמינים בדו-קיום, אמר: "תבינו, אני פטריוט פלשתיני, לא ישראלי".

חמש שנים חלפו מאז אותה קריאה. וכדי שמפלס הנאיביות של האנשים המאמינים בדו-קיום לא יטפס, שחרר מר בשארה פנינה חדשה. הפעם בנאום שנשא ביריד ספרים בלבנון. וכה אמר מנהיג בל"ד: "אין אנו הערבים מעוניינים בדמוקרטיה שלכם. תנו לנו חזרה את פלשתין" (מחלקה ראשונה / 16.12.05). ואם יורשה לי פרשנות, אז: אתם היהודים - אל תחשבו שאם אנחנו הערבים נהנים מחיים במדינה דמוקרטית, אז שכחנו את הנאכבה. לא רוצים מכם כלום - השיבו לנו את מולדתנו!!

פוליטיקאים ערבים, כמו עמיתיהם היהודים, לא היו מעזים לצאת בהכרזות שירגיזו את מצביעיהם. במיוחד לא לפני בחירות. אילו חשב עזמי בשארה שדבריו יעצבנו את הציבור הערבי בישראל, היה מן הסתם מתאפק. אלא שבתוך עמו הוא יושב, וברור לו שאמירות כאלה רק יחזקו את הפופולאריות שלו בקרב האזרחים שאמורים לקבוע את מקומו, ואת גודלה של רשימתו לכנסת.

שוב ושוב מסתבר שפוליטיקאי מהמגזר הערבי, החפץ באהדת המונים, חייב להפיח רוח מעל הגחלים הלוחשות שנותרו מאז אסון הנאכבה שלהם. ואת זה עושים באמצעות הפצת מסרים אנטי יהודים, תמיכה בארגוני טרור, ביקור טרוריסטים הכלואים בישראל, והמתנה לשעת כושר. המרד באוקטובר 2000 לא ממש הצליח, אבל הסבלנות הפלשתינית - יצא שימעה למרוחק.


מי שאוזנו כרויה לנרטיב הפלשתיני מבין מדוע. המבוגרים מספרים, מלמדים ומחנכים את הילדים שהחזירים היהודים גזלו את אדמתנו, הרגו בנו, וסילקו אותנו מביתנו. לעולם לא נשכח, לא נסלח, ולא נשקוט על שמרינו, עד להשבת הגזלה. פלשתין כולה לפלשתינים, שהרי הצדק הטבעי אוסר עלינו, לאפשר לשודדים ליהנות מפירות פשעם.

נושא זה בשארה אינו היחיד. כל הח"כים הערבים, בהבדלי ניואנסים, חושבים (רק) בנושא הזה אותו דבר. אין בכנסת ישראל אף ח"כ ערבי ששולל את זכות השיבה.

פורסם (nrg 19/12/05) שבסקר שנערך בקרב הציבור הערבי בישראל, רק 7% סבורים שמימוש זכות השיבה צריך להיעשות במסגרת המדינה הפלשתינית. כל השאר (93%) סבורים שזכותם של פליטי 48', לחזור אל תוככי מדינת ישראל. אותה מדינה שהם מתעבים את דיגלה, סולדים מהמנונה, וטוענים באוזני כל העולם, שהיא גזענית, והם חשים בה אזרחים סוג ב'.

אפילו צמד היוסים, שריד וביילין, בטוחים שמימוש "זכות השיבה" פירושו חיסול המדינה היהודית. ואם זאת הפרשנות של מנהיגי השמאל המתקפל בישראל, אז ברור שיש כאן בעיה, שאיננה ניתנת לפיתרון.

מנהיגי היהודים חוששים לכבות את הגחלים הלוחשות האלה. למעט אחד שאימץ את הסלוגן של השמאל לאמור: "שתי מדינות, לשני עמים"! - אביגדור ליברמן.

"אין תאריכים קדושים", אמר פעם יצחק רבין ז"ל. "אין אדמה קדושה - החיים קדושים", אומרים אחינו השמאלנים חובבי המנוסה, ו"אין גבולות קדושים", אומר אביגדור ליברמן, "אפשר להזיז". כל מי שסולד מעקירת ערבים מביתם, וסבור שהחיים קדושים, צריך להסכים לתוכנית שבמרכזה הפרדה בין שני הקולקטיבים באמצעות הזזת הגבול.

"פלשתין לפלשתינים, ויהודים לישראל", אומר ליברמן, בהבדל אחד משמעותי: "הערבים יישארו במקומם, ו(סוכרייה לשמאלנים) חלק מהיהודים יצטרכו להיעקר מבתיהם". והערבים שיעדיפו את החיים בישראל, כך התוכנית, יהיו חייבים בשבועת נאמנות למדינה (גם היהודים), לדגל, ולהמנון. זה אומר - חובות וזכויות שוות. ולספקנים שאומרים לי "זה רעיון טוב, אבל הזוי", אני אומר: אם לא הזיה, גם ממש לא היה...