ארבע שאלות תמימות

דיראני, פעילי טרור, ופיצויים

(1). בתאריך 20.12.05, יום שלישי בשבוע, החליט בית המשפט המחוזי בתל אביב, לדחות את עמדת המדינה ולהותיר למוסטפא דיראני, אזרח לבנוני ששימש כראש הזרוע הצבאית בארגון אמ"ל, ומי שהיה אחראי להחזקתו בשבי של הנווט רון ארד, לתבוע פיצויים ממדינת ישראל על הנזק שנגרם לו בזמן שהותו בבית הכלא הישראלי. השופט, ד"ר עמירם בנימיני, טען בפסק דינו כי "אין כל מניעה שנתין מדינת אויב יגיש תביעה נזיקית בבית משפט ישראלי". האומנם, נשאל ונתהה?

הייתכן כי מערכת המשפט הישראלית תצעד בגישה פוזיטיבית צרה, תקשור את ידה לאחור, תעצום את עיניה, ותאפשר לפעיל טרור, מראשי ארגון החיזבאללה, ומי ששם לו כמטרה רצח יהודים באשר הם, לתבוע פיצויים על נזק שנגרם לו בזמן מעצרו?

הקביעה העקרונית של בית המשפט המחוזי - בעייתית בעליל. בטרם דחה השופט בנימיני, את עמדת המדינה, הוא הפליג למחוזות רחוקים, ואולי אף טובים יותר במקרנו. השופט הסביר כי תושב מדינת אויב (alien enemy) מנוע מלהגיש תביעה בבתי המשפט באנגליה, ארה"ב וקנדה, או לחלופין - להמשיך ולנהל אותה. הדין האנגלי, הוא הסביר, איננו מייחס כל רלוונטיות לעובדה שהתובענה הוגשה לפני היותו של התובע תושב מדינת אויב, או לפני שהחל מצב המלחמה.

קבע: "בישראל התמונה שונה"

למרות האמור, פסל השופט את הגישה האנגלו-אמריקנית. "בישראל התמונה שונה", הוא הסביר. הסיבה: האפשרות "לעקוף" את חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, דורשת קיומם של תנאים "מיוחדים" המנויים בסעיף 8 לחוק היסוד ("פסקת ההגבלה").

והנה, מכיוון שאין בישראל "חוק" המתיר מניעה משפטית שכזו "מאויבים" - הרי שאין בידינו ברירה אלא לדחות את תביעת המדינה. אין מתקיימים, כך לעמדתו, תנאיה של פסקת ההגבלה. "בענייננו אין הלכה פסוקה השוללת מתושבי מדינת אויב או מאויב את הזכות להגיש תביעה בישראל", כתב השופט בפסק דינו. "די בכך, לדעתי, כדי לחרוץ את גורלה של בקשה זו, ולהביא לדחייתה", הוא קבע.

ואכן, ברמה הפורמליסטית - הצדק עם השופט המלומד. ולמרות זאת, יש לתהות באשר לבחירתו של שופט המחוזי לצעוד דווקא בסמטאות שחורות ולבנות, כאילו מערכת המשפט אינה יכולה להתמודד עם עניינים שבתחום האפור. שופטי ישראל אינם צריכים לשבת בחיבוק ידיים ולהתייאש מהעדר דין פוזיטיבי - כאשר מחבל, פעיל ארגון טרור, מבקש לתבוע פיצויים.

וההשלכות? על ההשלכות העקרוניות טרם כתבתנו. הקביעה ולפיה נתין מדינת אויב, או חבר ארגון טרור, יכול לתבוע את ישראל - פותחת את הדלת, גם אם באופן תיאורטי, למרים שבשונאינו. הייתכן כי נותיר לנשיא סוריה להגיש תביעת לשון הרע וכך לדרוש מישראל לשם פיצויים? הזוי הדבר? - בהחלט. האם הוא אפשרי עקרונית? לחלוטין. כך קבע השופט. הגם שמדובר בעקרון היפותטי בתכלית, פסיקתו של בית המשפט עשויה לגרום לנזק אדיר למעמדה של ישראל בזירה הבינלאומית. פסיקתו תהפוך את מערכת המשפט לכלי שרת בידי אויבה של המדינה. על קביעה זו - יש לערער. מחייב זאת השכל הישר.

כסף, תקשורת, חינוך וכוח

(2). אמשיך בשאלה פשוטה לכאורה. אולי נאיבית. מה כוחו של הכסף בישראל ומה יכולות זרועותיו המפותלות להשיג? התשובה, ככל הנראה, עשויה להשתנות מאדם לאדם. מעסקן לעסקן. מפוליטיקאי לפוליטיקאי. אבל אולי יותר מכל: ממיליארדר למיליארדר. הנה לכם שם, שרובנו מכירים: ארקדי גאידמק. המיליארדר, ארקדי גאידמק. הבעלים החדשים של קבוצת הכדורגל - בית"ר ירושלים. הפילנתרופ הרוסי, הוא אולי ההוכחה הטובה ביותר לעוצמתו של הכסף בישראל (ואולי לא רק כאן).

תוך מספר חודשים, בודדים וקצרים, הצליח העסקן הרוסי לשים רגל בכל חלקת אדמה ציבורית. כמעט בכל חלקת אדמה. בראיון לעיתון "מעריב" חשף 'האוליגרך' כיצד התנהל המו"מ לרכישת הקבוצה: "שתי דקות לפני שקניתי את בית"ר לא ידעתי שקיימת קבוצה כזו בכלל". לדבריו, "15 דקות אחרי שפגשתי אותם - חתמתי על העסקה". במבט כולל, לא נראה כי באמתחתנו כל בעיה. זהו אולי אופיים של עסקים. עם זאת, הכסף מוביל את גאידמק לא רק לשטחי הכדורגל, אלא גם לפוליטיקה, לתקשורת, ולעיצוב המדיניות הישראלית בתפוצות.

ביום 10.10.05 רכש ארקדי גאידמק את השבועון הרוסי, The Moscow News המתפרסם בכ-50 מדינות; חודש וחצי לאחר מכן, הוא כבר הודיע על החלטתו לחדש את ימיה של תנועת בית"ר אשר תתמודד לבחירות לכנסת בראשותו; שבוע מאוחר יותר, ב-05.12.05, הוא כבר שיתף בשאיפותיו: "אני רוצה להיות ראש הממשלה במדינת היהודים", אמר בלהט; בחלוף תשעה ימים, כבר הודיע כי הוא מתכוון לרכוש את התחנה "רדיו קול חי".

בימים האחרונים אף התפרסם בתקשורת כי ארקדי גאידמק מתכוון לתרום כ-50 מיליון דולר לסוכנות היהודית, והעמיד כתנאי את הצטרפותו לוועידה העליונה של הסוכנות, אשר מעצבת, בין היתר, את מדיניות החינוך בתפוצות. לצד תרומתו החשובה לכלכלה הישראלית ולחברה, ראוי אפוא כי נשאל: עד לאן יכול הכסף להוביל אותנו? כוחו, כנראה, רב מכל דמיון. תם העידן של ההקרבה העצמית למען הרעיון הציוני. עתה, הכסף מקריב עצמו למעננו ומשיג את הישגנו. הוא האמצעי.

"ראש הממשלה הורדם" (!)

(3). עיתוני סוף השבוע חשפו כי ראש הממשלה, אריאל שרון, הורדם במהלך הטיפולים שעבר בבית החולים. זאת, בניגוד להצהרת דובריו השונים אשר חזרו והדגישו: "ראש הממשלה נמצא בהכרה מלאה". החשיפה העיתונאית בהחלט ראויה וחשובה. ועם זאת, מה באמת היה קורה אילו היינו מתחברים למחשבים, שומעים את מהדורות החדשות בטלוויזיה וברדיו, ובתוך כך נחשפים לכותרת המבעיתה: "ראש הממשלה הורדם"? מה היה אז? אין ספק כי אסור לשקר לציבור, השאלה המרכזית היא העיתוי הגילוי.

חוסר טעם או היגיון עקום?

(4). ושאלה קצרה לסיום: ב-21 בדצמבר, יצאו כוחות צה"ל לפעילות מבצעית בעיר ג'נין במסגרת מעצר מבוקשים. במסגרת המבצע, נהרג רוצחו של סמ"ר יהונתן עברון ז"ל, אשר נפל בפעילות מבצעית בצפון השומרון לפני כחודשיים. כמו כן, דווח כי שוטר מכוח מיוחד של משמר הגבול נפצע באורח קל. בעקבות האירוע פרסמו גורמי צבא הודעה רשמית המסכמת את תוצאות המבצע. וראו איזה פלא: "כלב מיחידת עוקץ נהרג בפעילות מבצעית". כן, זו הייתה כותרת ההודעה. לא אחרת. קציני צה"ל ראו לנכון להדגיש כי כלב מיחידת עוקץ נהרג - במסגרת כותרת ההודעה, ו"לשכוח" מפציעתו של חייל, ממעצר מבוקשים וממותו של מחבל. חוסר טעם או היגיון עקום? תגידו אתם.