שחיתות בחסות החוק

המקרה הבא מוכיח עד כמה המחוקק הישראלי מושחת ועויין את חופש הביטוי. לא מזמן התפרסמה פרשה שבה מעורב השופט יהורם שקד. נטען נגדו שהוא ממנה את מקורביו לכונסי נכסים בתיקי משפחה, ומעתיר עליהם טובות הנאה על חשבון הצדדים במשפט. על-פניו, אם הדברים נכונים, מדובר בעבירה פלילית חמורה של הפרת אמונים ואולי עבירות נוספות.

למותר לציין עד כמה חשוב שהפרשה הזאת תתפרסם. שופטים עומדים לבקורת הציבור. אם יש חשדות מבוססים להתנהגות עבריינית של שופט, יש אינטרס ציבורי ממדרגה ראשונה שהם יתפרסמו ברבים.

ניתן היה לצפות שהחוק יעודד חשיפת שערוריות שקשורות לשופטים, אך בפועל המצב הפוך. ס' 70(א) לחוק בתי המשפט קובע - "לא יפרסם אדם דבר על דיון שהתנהל בבית משפט בדלתיים סגורות אלא ברשות בית המשפט". הואיל ותיקי משפחה נדונים בדלתיים סגורות, אסור לפרסם ששופט מינה כונס נכסים בתיק משפחה, ללא רשות ביהמ"ש.

במלים אחרות, על-פי לשון החוק, הכתבת שפרסמה את הכתבה, הייתה חייבת לפנות לשופט ולבקש את רשותו לפרסם את החשדות החמורים נגדו. אין צורך לומר שהשופט הוא האיש האחרון שצריך לדון בבקשות כאלה. יש כאן ניגוד עניינים שאין חמור ממנו.

התוצאה היא שהחוק לא מאפשר חשיפת מעשים לא חוקיים מצד הרשות השופטת, זאת שאמורה להיות מעל לכל חשד. הוא מציב תנאים בלתי אפשריים לפרסום שכמוהם כאיסור מוחלט.

וכאשר החוק מושחת, מה הפלא שגם מי שאוכף אותו מושחת? העובדה שעיתונאים לא עומדים לדין על פרסומים כאלה לא צריכה להטעות. לתביעה יש שיקול דעת והיא כביכול מתחשבת בחופש הביטוי. הבעיה שרק כלי תקשורת או מיוחסים למיניהם נהנים מחופש ביטוי. כשמדובר באנשים קשיי יום שנפגעים ממעשי שחיתות שיפוטית - חופש הביטוי נעלם ותחתיו באה אכיפה קפדנית מאוד של החוק הכתוב. הפרקליטות אלופה בסתימת פיות כשזה מגיע לאזרח הקטן. זאת מדיניותם של שי ניצן ואביו הרוחני מנחם מזוז.