19 שנה לוועידת קמפ דיויד - ומה למדנו?

הסכסוך הישראלי פלשתיני", אולי הנושא הנפיץ והנפוץ ביותר בפי כולנו: יהודים, ערבים אירופים ואמריקנים. איננו חיים בבועה, אלא נתונים לבחישה מתמדת של "האח הגדול" בדייסה שלנו. לטוב ולרע. תשע עשרה שנה ימלאו בימים אלו לוועידת קמפ דיויד שבה כיכבו נשיא ארה"ב ביל קלינטון, ראש הממשלה דאז אהוד ברק, ויאסר ערפאת בתואר "יושב-ראש הרשות הפלשתינית", אבל בפועל, יושב-ראש המרצחים ומתכנני הפיגועים נגד יהודים. קשה היה, גם לאופטימיסטים שבינינו, לצפות שהוועידה הזאת אכן תוביל להסדר הקבע המיוחל ולסיום הסכסוך, שכן חמש שנים לאחר האירוע המפואר של "הסכמי אוסלו" על מדשאות נורבגיה- בהם הכרנו בארגון לשחרור פלשתין ובעומד בראשו, ובהם הסכמנו לנסיגות ישראליות רבות ביהודה ושומרון, עזה ויריחו, למורת רוחו של הימין הישראלי, ולתרועות השמאל והעולם - הייתה ישראל כבר רוּוית דמים מאוטובוסים מתפוצצים וגופות מרוטשות.

התירוצים לפיגועים היו רבים ומגוונים, החל מאמירה שהמבצעים הם מהחמאס ולא מאש"ף, וכלה באמירה שהפיגועים הם תולדה של פרובוקציה יהודית. ההזדהות האוטומטית של השמאל הייתה עם התליין ולא עם הקורבן. הימין לעומתו, טען עוד אז שהפלשתינים לא מלאו ולא התכוונו למלא את חלקם בהסכם אוסלו וזו הייתה לדידם רק טקטיקה בדרך לתוכנית השלבים שלהם לחיסולה של מדינת ישראל. רעיון אוסלו היה להתחיל בהסדר, ובהמשך להגיע להסכם קבע. ועידת קמפ דיוויד נקבעה למטרת גיבוש הסכם הקבע, חרף הקורלציה שניתן היה לעשות כבר בשנת 2000, בין תכנון נסיגות ומימושן לבין טרור מתגבר. הפלשתינים תבעו ריבונות מליאה בשטחי יהודה ושומרון, שפירושה הרס של יישובים רבים ביו"ש, דבר שהתקבל על דעתו של ברק, שהציע בנדיבות 73% מן השטח על החשבון. גם ירושלים הונחה על השולחן, והסכין הייתה ערוכה ומוכנה. ברק יצר תקדים של הסכמה לחלוקת ירושלים אך מאחר שהפלשתינים דרשו גם ריבונות מלאה על המקומות הקדושים לאיסלאם בירושלים וגם את זכות השיבה, הסתיימה הוועידה בסוף יולי 2000 בכישלון. סרבנותם העיקשת של הפלשתינים מנעה את הוצאת תוכניתו של ברק לפועל. בזמן שהרה ברק חלומות על עוד ועוד נסיגות ישראליות בדרך לפתרון הסכסוך, הריתי אני את בני שגיא, ובאוקטובר 2000 הסוער, נסעתי מעפרה-מגורי הורי, לבית החולים בירושלים כדי ללדת אותו, בלב ליבה של אינתיפאדה. שנייה במספר.