הדיבור מעצב מציאות

פרשת השבוע פותחת בדיני נדרים (במדבר ל): [ג] אִישׁ כִּי-יִדֹּר נֶדֶר לַה', אוֹ-הִשָּׁבַע שְׁבֻעָה לֶאְסֹר אִסָּר עַל-נַפְשׁוֹ--לֹא יַחֵל, דְּבָרוֹ: כְּכָל-הַיֹּצֵא מִפִּיו, יַעֲשֶׂה. אדם יכול בהבל פיו להפוך חולין לקודש, להקדיש חלק מרכושו או לאסור על עצמו דברים שהתורה התירה לו. ובשני המקרים התורה מצווה לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ, שלא יחלל מוצא פיו, שיעמוד בדיבורו. והציווי הזה תקף כמובן גם לדיבורים שבין אדם לחברו, שאם הבטחתי משהו עלי לקיים. בסה"כ הגיוני כמובן, ואיך זה מתיישב עם ריבוי המלל התקשורתי ובעיקר הפוליטי בחיינו? עם הבטחות שלא מקיימים ואולי גם לא התכוונו לקיים? עם דיווחים מיותרים עד שקריים שכל עניינם הוא להטות את דעת המאזינים? לא מתיישב, וזו רעה חולה כידוע.

אחר כך עוברת התורה למלחמת מדיין (פרק לא): [ב] נְקֹם, נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, מֵאֵת, הַמִּדְיָנִים... [ג] וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל-הָעָם לֵאמֹר, הֵחָלְצוּ מֵאִתְּכֶם אֲנָשִׁים לַצָּבָא; וְיִהְיוּ, עַל-מִדְיָן, לָתֵת נִקְמַת-ה', בְּמִדְיָן. [ז] וַיִּצְבְּאוּ, עַל-מִדְיָן, כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה', אֶת-מֹשֶׁה; וַיַּהַרְגוּ, כָּל-זָכָר. בפסוק ב' נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל ובפסוק ג' נִקְמַת-ה' בְּמִדְיָן, אז על מה באמת נוקמים? בפשט הנקמה היא על שהיו שותפים להכשלת בני ישראל בחטא בעל פעור (פרק כה) מה שגרם למגפה קשה בעם. אבל היה שם עוד משהו, מחלוקת קשה שנפתרה רק במעשה הקיצוני של פינחס. מדיין זה מלשון מדנים, מריבות. הנטייה הזאת קיימת אצלנו בנפש ברמה כזו או אחרת - לריב, להתווכח, ונגדה יש להילחם בכל הכוח וביחוד בתקופה זו של השנה.

בכל שנה אנחנו קוראים את הפרשה הזאת בשלושת השבועות שבין שבעה עשר בתמוז לתשעה באב, ימים שבהן נוהגים מנהגי אבלות על בית המקדש שנחרב ועדיין לא נבנה. אחת המניעות, אולי אפילו המניעה העיקרית לבניין בית המקדש היא חוסר היכולת להגיע להסכמה בין חלקי העם השונים. וזה לאו-דווקא כתוצאה מנימוקים העולים ממשנה סדורה, הרבה פעמים זו פשוט הנטייה לומר ההפך. אתה אומר כך, אוטומטית אני אומר הפוך. אחרת, אם אסכים איתך, מי ישמע אותי בכלל? אני חייב להשמיע קול שונה כדי להיות נוכח, כדי להצדיק את קיומי. וגם אם הקול השונה שלי שונה לא רק מהקול שלך, אלא גם מהקול שהשמעתי באותו עניין לפני זמן לא רב - מה בכך, זה מה שמתאים לי להשמיע היום.

קרובים אל היעד הנכסף

התרופה לנטייה זו רמוזה בהתארגנות למלחמת מדיין, ובביצוע. בהוראה של משה להרכב הכוח התוקף, שכל שבט יקצה בדיוק אותו מספר של לוחמים: [ד] אֶלֶף, לַמַּטֶּה, אֶלֶף, לַמַּטֶּה--לְכֹל מַטּוֹת יִשְׂרָאֵל, תִּשְׁלְחוּ לַצָּבָא. מיד אחר כך מתארגנים בהתאם: [ה] וַיִּמָּסְרוּ מֵאַלְפֵי יִשְׂרָאֵל, אֶלֶף לַמַּטֶּה--שְׁנֵים-עָשָׂר אֶלֶף, חֲלוּצֵי צָבָא. ושוב אותו רעיון בביצוע: [ו] וַיִּשְׁלַח אֹתָם מֹשֶׁה אֶלֶף לַמַּטֶּה, לַצָּבָא: אֹתָם וְאֶת-פִּינְחָס בֶּן-אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן, לַצָּבָא, וּכְלֵי הַקֹּדֶשׁ וַחֲצֹצְרוֹת הַתְּרוּעָה, בְּיָדוֹ. שלוש פעמים חוזרת התורה על השוויון בין השבטים בכך שיקצו מספר שווה של לוחמים, אֶלֶף לַמַּטֶּה, בשביל מה החזרה? אולי כדי לומר לנו שזו הדרך לבטל מחלוקות, שיימצאו בכל שבט חלוצים/מתנדבים שישתפו פעולה ביניהם למטרה חיובית.

ומהי מטרה חיובית בהקשר הזה, מהו היעד שצריכים לחתור אליו? הרי גם על הגדרת המטרה עלולה להתעורר מחלוקת ר"ל, איך נדע מהי המטרה שנציב לעצמנו כדי לבטל מחלוקת? אומרת לנו התורה שני דברים שהם שתי אבני בוחן לזיהוי המטרה הנכונה: נְקֹם נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֵת הַמִּדְיָנִים. זו אבן הבוחן הראשונה. כי אם מצליחים לשתף פעולה, לסייע זה לזה, אפילו אם זה לא לגמרי לשם שמים ואפילו לא לגמרי בדרך התורה, כשיוצרים אחדות בין יהודים זה טוב. נקודה. ואבן הבוחן השנייה היא: לָתֵת נִקְמַת-ה' בְּמִדְיָן, לסלק כל מה שמפריע ליהודי לשמור על החיבור הטבעי שלו לקב"ה. והרי אין דבר יותר מפריע לקשר של יהודי עם הקב"ה מאשר פירוד הלבבות.

נכון לעכשיו המציאות הגלויה, התקשורתית והפוליטית לא כל כך מתיישבת עם האמור לעיל. אדרבה, לכאורה הכל נראה הפוך, עד שאפילו בתוך הגושים הפוליטיים מתקשים מאוד לסכם על אחדות. אבל אין לנו ספק בכך שנגיע אל היעד הסופי. אנחנו בטוחים שעם ישראל נע לקראת אחדות אמיתית. עדיין אין לנו מושג איך בדיוק זה יקרה, מה בדיוק יהיה התהליך, אבל בהגעה אל היעד הנכסף אין שום ספק. רק תסתכלו על החלק של יום הבחירות בפרשת השבוע שבו הן צפויות להיערך. ומי שחושבים להיבנות מהפצת שנאה בין חלקים שונים בעם, יצליחו רק להרוס את עצמם, כי עם ישראל חזק ומאוחד הרבה יותר ממה שנדמה להם. כי כבר הגיע הזמן שיתגלו האיכויות הפנימיות שלנו.